המאמין- פרק 1-

אני נזכרת בקצת נוסטלגיה טיפשית וחסרת היגיון, באותם ימים ארוכים שבקושי יכולתי לסבול, כשהייתי נעולה בתוך החדר ולא הורשתי לצאת. הייתי בוכה כי התגעגעתי אל הכל. הייתי בוכה ללא הפסקה, אל חוסר ההוגנות שבחיים, על זה שיש אנשים שחיים בחוץ, על אלו שלא סגורים, על אלה שכמוני אין להם מושיע.
כעסתי על כפיות הטובה של המאמין. האין בי אמונה? איך בפיו מילים כאלו? מעולם לא עלתה במוחי ולו המחשבה הכי קטנה בעלת צבע של פקפוק. אמונתי הייתה אומנם שונה אך זו מילאה את כל כולי. לאנשים שאינם חלק מאיתנו זו הייתה התשובה, זה ההסבר שניתן לאנשי הבחוץ על הילדים הסגורים, הצורחים, הבוכים. הילדים החשוכים.
הזמן עבר כנצח בחושך, באור החיים פשוט התקדמו. כשסופסוף הורשתי לצאת מן החושך לא היה לי לאן לחזור. כולם המשיכו הלאה, רק אני נשארתי ילדה בת 16 במשך 3 שנים.
כשכבר יכולתי לצאת אל האור, הועברתי לשלושה חודשים בשום מקום. לא היה שם דבר מוחשי או מוכר, הייתי צריכה להמשיך את ההצגה, הצגת השפיות. שום מקום נראה לי כיער ארוך ויפיפה, וכל הכלום הזה היה מפחיד יותר מהחשיכה.
לאט לאט נזכרתי בשמש, למגע המלטף והשורף שלה הייתי צריכה להתרגל מחדש, כמו תינוק שנולד מגלגול נשמות. הייתי צריכה להזכיר לעצמי לא להסתכל על השמש ישירות, כי גם מעט מאוד אור סינוור אותי.
התחושה של הסנוור הייתה מתוקה מאין כמותה. הידיעה הזו שהשמש תאיר לך גם מחר הייתה מרעננת, כמעט לא הפסקתי לחייך כשחשבתי על זה. ואז המחשבות התחילו לרוץ. כמו שהן עשו בחושך והפחד שהחיים שלי יהיו ריקים הטיל אימה נוראה על החיוך.
אבל החיוך נשאר, כי מסתכלים עלי.
הילד שאהבתי כבר איננו, אני לא יודעת אם המשיך הלאה בחייו או שמא הנורא מכל קרה והוא גורש, או הוכנס לחושך, ולאנשי החושך אסור להתגודד.
בשום מקום היה אור אך לקראת הערב כשהשמש הייתה רחוקה היא בקושי הצליחה לחדור את הסבך וזה פשוט לא הספיק לי.