המבט האחרון – פרק 2
"ג'יימס, הכל יהיה בסדר.."
"זאת פעם אחרונה שאנחנו מכינים חביתה בבית הזה!!!".
"איך אנחנו יוצאים מזה?"
"אתה יוצא"
"מה אתכם?"
"אנחנו נצא מיד אחריך אבל אתה חייב לרוץ מהר, תברח!"
התחלתי לרוץ במלוא במהירות, בין העמודים הנשרפים, מתחת לתקרה המתמוטטת לאיטה, פשוט רצתי, רצתי ולא הבטתי לאחור.
יצאתי מהבית. הרגשתי הקלה וגם דאגה "אבל מה איתם? איפה הם?"
הבית התמוטט- ואני התעלפתי במקום.
שמעתי סירנות מתקרבות.
ידעתי שאני לא אראה יותר את ההורים שלי.
"ג'יימס? ג'יימס?!" המורה צעקה עליי. אני לא שמעתי אותה , חשבתי עליהם.
"ג'יימס!!" היא דפקה על השולחן שלי והעירה אותי מהחלום בהקיץ שלי. נבהלתי. כל הילדים צחקו עלי.
"אם אתה כל כך רוצה לא להקשיב בשיעור שלי תעשה את זה בחוץ!" והיא הוציאה אותי מהכיתה. זה נתן לי זמן לחשוב על ההורים שלי עוד קצת.
מידי פעם המילים האחרונות שלהם רודפות אותי מאז השריפה שהרגה אותם. מאז אני מסתובב בין פנימיות, מנסה למצוא מקום שאוכל להישאר בו.
בסוף הגעתי לכאן.
נשמע הצלצול, וכמובן התגובות הסתערו עליי כמו תמיד: "יא טמבל" , "דביל" , "אידיוט"…. ועוד כמה קללות, אבל כבר לא הקשבתי.
חזרתי בחזרה לחדר שלנו, וגם כמובן מדניאל קיבלתי צעקות. "אתה ממש רוצה שירביצו לך, מה? יא טמבל. מזלך ששיבצו אותך איתי באותו חדר אחרת אתה לא יודע מה הייתי מסוגל לעשות לך!!"
אני אצטרך להאמין לו.
דניאל הלך לשחק עם חברים פוטבול \ להרביץ לאיזה ילד. אני חושב ששניהם.
זה נתן לי קצת זמן לחשוב –
מה אני עושה עכשיו?
תגובות (2)
תמשיכייי
תודה אני שמחה שאהבת