המבט האחרון- פרק 9, פרק כמעט אחרון

היא נישקה אותי. הייתי מופתע. ממש מופתע!! אפילו לא שמתי לב שהיא התקרבה אליי.
בסוף הנשיקה היא הסתכלה עליי, אני הסתכלתי אליה. "זה מה שיש לי להגיד. אני מקווה שאתה מרגיש כמוני" היא אמרה והלכה משם.
……………………………..
"ג'יימס? ג'יימס?" המורה אמרה לי כדי לנסות לתפוס את תשומת ליבי.
לא שמעתי. חשבתי על מה שקרה שבוע שעבר.
"נו, ג'יימס? אני הבאתי אותך לשעה פרטנית מסיבה מסוימת. אם אתה גם לא רוצה להקשיב פה אז חבל על הזמן שלי!" צעקה עליי המורה.
התעוררתי ממחשבותיי.
"אה? כן, נכון. סליחה. אני מקשיב"
"למה לא רצית שרייצ'ל תלמד אותך יותר?" המורה שאלה אותי
"לא יודע, אני חושב שככה זה יותר עדיף" עניתי לה.
"אוקיי, בסדר. אז בוא נתחיל…" ואז המורה התחילה עם הסיכומים המסובכים שלה שאיש לא מבין. המשכתי להסתכל עליה, רק כדי שאראה כאילו אני מקשיב, אבל בעצם חשבתי על הנשיקה.
מה לעשות? אני מחבב את רייצ'ל, ועכשיו אני יודע שגם היא אותי, אבל….. אבל.
אני פשוט מבולבל.
נשמע הצלצול.
"טוב, זה יספיק לבינתיים" אמרה המורה, וסגרה את ספר המתמטיקה שלה. היא החלה לארוז את חפציה.
"טוב, תודה" עניתי והלכתי.

התחלתי ללכת. לא הייתי בטוח לאן, אבל פשוט הלכתי.
יצא שאיכשהוא הגעתי לקצה של הפנימיה, לאזור של החנייה השוממת והספסלים.
ישבתי על איזה ספסל, וכרגיל התחלתי לנסות לחשוב מה לעשות.
אני מחבב אותה, אבל אני מבולבל. אני ממש לא יודע מה לעשות….
אוף! אני חושב יותר מידי!!
פתאום רייצ'ל עברה באזור. היא נראתה מדוכאת. היא ראתה אותי ובאה לשבת לידי.
"היי" היא אמרה אליי
"היי" עניתי, "מה קרה?" שאלתי אותה.
"רוני" היא ענתה. היא הזילה דמעה.
הסתכלתי עליה. התקרבתי, "את לא צריכה לבכות" אמרתי לה, ומחיתי את הדמעה מהפנים שלי.
היא הסתכלה עליי וחייכה חיוך קלוש.
"תשמע, אני ממש מצטערת על אתמול." היא אמרה, "פשוט…." הפסקתי אותה.
"את לא צריכה להתנצל" אמרתי לה
היא חייכה אליי, אני חייכתי אליה.
"אני גם מחבב אותך"
והתנשקנו.