המורה למתמטיקה- פרק 20 :) ממש סליחה על העיכוב!!!

"א-אנחנו.. בסדר." גמגמתי לבסוף, מעיף בפתאומיות את זאק מעליי וקם מהמיטה במהירות. "הוא פשוט.. מעד ונפל עליי, זה הכל." ניסיתי להסביר, שולח מבט חטוף בזאק המבולבל.
"אוקיי.." כריס אמר לאחר שתיקה קצרה, נותן בנו מבט חשדני למדי. "אז אתה רוצה שאני אעשה לך סיור בבית?" הוא שאל אחרי כמה שניות עם חיוך מאולץ על פניו. הוא היה נראה כאילו תוך כדי המשפט מיליון מחשבות רצות בראשו.
"כן.. בטח." עניתי במהירות, מאושר על האפשרות המהירה להחלפת נושא השיחה.
כריס חייך עוד חיוך מאולץ וסימן לנו לבוא אחריו בעוד הוא יוצא מהחדר.
"אוקיי, אז ככה." הוא כחכך בגרונו. "כאן..", הוא הצביע על הדלת הסמוכה לחדרינו, "נמצא חדר העבודה של אבא שלי, הוא בדרך כלל נמצא פה, אבל עכשיו כשאמא שלך עברה לפה אני חושב שזה יהיה אחרת.." הוא מלמל, מחזיר את מבטו אליי ובוחן את הבעת פניי.
"מה אם הדלת ההיא?" שאלתי במהירות, כדי שיפסיק לבהות בי.
"זה החדר אורחים לשעבר, החדר שהיית אמור לישון בו." הנהנתי אליו, מנסה לשמור על הבעה של אדישות. כל המחשבות והדאגות על הבית החדש ועל החוסר הפרטיות נעלמו כשהייתי בזרועותיו של זאק, אבל עכשיו הן חזרו, והן כאבו פי שתיים יותר. איך זה ייתכן שמשפט אחד גורם לכל כך רגשות לצוף בי?

עברו 10 דקות שבמהלכן כריס הראה והסביר לי על עוד ארבעה חדרים שונים, "שנרד למטה?" הוא הציע לבסוף.
"אבל לא הסברת לי על החדר הזה." הצבעתי על דלת חומה בתחילת המסדרון בצד ימין.
"אה זה מחסן.. או ארון.. אנחנו לא ממש נכנסים לחדר הזה.." הוא אמר בחוסר תשומת לב, מתחיל לרדת את המדרגות הראשונות בדרכו למטה.
אני וזאק התחלנו לרדת גם אנחנו במורד המדרגות, מזדנבים אחרי כריס.
"הוא חושד." זאק לחש באוזני בדרכנו למטה.
"חושד במה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"בנו." הוא ענה בטון מודאג.
"אל תדאג." לחשתי אליו, למרות שידעתי שיש לו הרבה סיבות לדאוג בגללן.
זאק הביט בי לרגע בהבעה מודאגת, פתח את פיו להגיד משהו, ולבסוף הסיט את מבטו במהירות, לא אומר מילה.

"אז מה אתה רוצה לראות קודם, המטבח או הסלון?" כריס הסתובב אלינו כשהגענו לקומה הראשונה.
"לא ממש משנה לי.." מלמלתי בחוסר עניין, מנסה להסתיר את כל הרגשות שעברו בי באותם רגעים.
"אוקיי.. אז נראה קודם את המטבח." הוא אמר, מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר.
הוא הוביל אותנו לחלל גדול, בצידו האחד ניצב המטבח ובצידו האחר ניצב הסלון. המטבח תפס שטח קטן יחסית בחלל הגדול, הרהיטים בו היו אפורים בהירים ובסופו ניצב שולחן אי גדול, שסביבו היו מוצבים כיסאות בר כסופים.
"אז זה המטבח." כריס הציג בפניי את המטבח, אחרי שנתן לי הזדמנות לבחון את החדר.
"הו, היי בנים." רק אז הבחנתי באימי שעמדה בקצה המטבח, מכינה מה שהריח כמו מרק עוף. "אתם רעבים?" היא שאלה עם חיוך.
"כן!" זאק וכריס קראו ביחד, מתקרבים בצעדים מהירים לעבר שולחן האוכל.
"יש מרק עוף." היא חייכה אליהם.
"נראה לי שאני אלך לשירותים.." מלמלתי בשקט, מסתובב לכיוון המדרגות.
"אתה לא רוצה לאכול?" אמי שאלה במעט דאגה.
"לא.. לא תודה." סירבתי בקול רועד למדי, מתחיל לעלות במעלה המדרגות.
האמת היא שאני לא צריך להתפנות, אני פשוט צריך להיות לבד. בלי זאק, בלי כריס, בלי אף אחד, רק אני. המחשבות והרגשות שהתחוללו בתוכי הציפו אותי והייתי חייב להיות לבד, להתפרק, לשחרר את הכל. כשהגעתי לקומה למעלה תהיתי לאן כדאי לי ללכת- לשירותים, שאין עליהם מנעול, או לחדר האורחים. שני הרעיונות לא נראו מוצלחים במיוחד, ואז נזכרתי- אני יכול ללכת למחסן! כריס אמר שאף אחד לא נכנס אליו, ואני די בטוח שראיתי שיש בו מנעול, זה מקום מושלם! שמחתי על הרעיון והתקרבתי לדלת החומה, לוקח נשימה עמוקה, ופותח אותה. החדר היה חשוך לגמרי, והאמת היא שאני לא ממש חובב חושך. הושטתי את ידי קדימה, מנסה למצוא את מתג האור, ופתאום, שמעתי משהו. זה היה קול בכי.
"יש פה מישהו?" שאלתי במעט בהלה, בעודי ממשיך לחפש אחר מתג האור. הבכי הפסיק לרגע, ואז חזר שוב, הפעם בקול חזק יותר. "יש פה מישהו?" חזרתי על השאלה. עוצמת הבכי התחזקה עוד יותר. אחרי עוד דקה של חיפוש אחרי מתג האור, מצאתי אותו. לחצתי עליו בעדינות ומיד החדר הואר באור גדול. החדר היה קטן יחסית, הוא היה מלא בארונות ומדפים מאובקים. סרקתי את החדר, מחפש אחר האדם הבוכה ופתאום הבחנתי בו. או יותר נכון בה. זו היתה ילדה קטנה, היא ישבה בקצה החדר, עיניה החומות היו אדומות ונפוחות, כנראה בגלל הבכי, ושערה השטני החלק היה פרוע למדי.
"למה את בוכה?" שאלתי אותה בשקט, אך הילדה לא הגיבה. "את בסדר? כואב לך משהו?" שאלתי בדאגה. הילדה הסתכלה עליי לרגע, ולבסוף הנידה בראשה. "אז מה קרה?" התקרבתי אליה מעט, מרשה לעצמי להתיישב מולה.
"ג'יימס… ואני… שיחקנו.. מחבואים והוא.. לא מוסא אותי." היא פלטה תוך כדי בכי.
"אוי.. זאת לא סיבה לבכות." ניסיתי לעודד אותה. "את יודעת.. מי שלא מוצאים אותו, זה אומר שהוא שחקן טוב.. את ניצחת, אין לך מה לבכות." אמרתי בקול הרך ביותר שיכולתי לגייס באותו רגע.
הילדה שתקה, מרימה את מבטה אליי. "מי אתה?" היא שאלה לבסוף, משפשפת את עיניה בידיה הקטנות.
"אני דן.." גמגמתי. "ואת?"
"אמילי." היא ענתה בביישנות.
"מי זה ג'יימס? חבר שלך?" שאלתי עם חיוך קטן. אמילי הנידה בראשה.
"הוא אח סלי." היא אמרה.
"בת כמה את?" עברתי לשבת לצידה.
"חמס." היא ענתה.
"וואו איזה גדולה את!" חייכתי אליה והיא חייכה חיוך קטן בחזרה. "בן כמה ג'יימס?"
"סלוס. אני יותר גדולה." היא אמרה באותו חיוך קטן.
"יש לך עוד אחים?" שאלתי, למרות שהייתה לי הרגשה שזאת סוג של שאלה רטורית. אבל להפתעתי, אמילי הביטה בי והנהנה. "באמת? יש לך עוד אחים?" הייתי מופתע.
"כן.. יס לי אח גדול גדול. הוא גדול כמוך." היא ענתה.
"כריס?" שאלתי במהירות, מתוך סוג של אינסטינקט.
"לא כריסי.." היא צחקקה. "נוני. הוא הבטיח לי סהוא יבוא לבקר אותי היום." היא אמרה בגאווה.
"וואו איזה כיף לך!" חייכתי אליה.
"ולך יס-" היא התחילה לשאול, אבל קול מבחוץ קטע את דבריה.
"דן!! מה אתה עושה בשירותים כל כך הרבה זמן??" שמעתי את זאק קורא מהמשך המסדרון ודופק על דלת השירותים בחזקה.
נאנחתי.
"תבואי איתי?" הצעתי לה בחיוך.
הילדה קמה על רגליה, ואחזה בידי.
"תפסיק לצרוח כבר. אני פה." קראתי לעבר השירותים כשיצאתי מהמחסן. כעבור כמה שניות הבחנתי בזאק שהתקדם לקראתי במהירות.
"תגיד לי איפה לע-" הוא הביט באמילי, "מי זאת?" הוא שאל בחוסר הבנה, גוון קולו מתרכך מעט.
"אמילי." עניתי בקצרה.
"אוקיי.." הוא אמר, נותן לי מבט של 'תסביר לי אחר כך'. "אני צריך ללכת הביתה." הוא אמר לבסוף. "ורציתי לשאול.. אם אתה.. רוצה לבוא איתי?"
"כן.. אני אבוא איתך." אמרתי בחיוך, למרות שהיה לי די חבל לעזוב את אמילי לבד.
"אני אלך למסוא את ג'יימס ולהגיד לו שניסחתי אותו." אמילי אמרה, מחבקת את רגלי. "ביי דן-דן." היא אמרה בקול חמוד, וכעבור כמה שניות נעלמה משם.
"ביי." נופפתי לה עם ידי בחיוך.
זאק הסתכל עליי, "הכל בסדר?"
"כן, למה שלא יהיה בסדר?" עניתי עם חיוך גדול.
"אתה מתנהג מוזר.." הוא מלמל בטון חשדני.
"אני לא. יאללה, הולכים?" שאלתי, חיוכי מסרב לרדת מפני.
"כן.. בוא נלך." הוא אמר.
אפשר להגיד שהשיחה עם אמילי ממש הרגיעה אותי, כאילו כל העצבים והתסכול שהיו בי התחילו להתרוקן ברגע שראיתי אותה. הנסיעה אל זאק היתה רגועה וכיפית, כל כך כיפית שלא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים, וזה דבר שלא קרה כבר הרבה זמן.

———————————————————-
אוקיי אז אני ממש ממש ממש מצטערת על העיכוב!! אפשר להגיד שדי הסתבכתי עם הפרק הזה, התחלתי לכתוב שתי שורות וכבר לא הייתי מרוצה מהן אז פשוט מחקתי והתייאשתי כל פעם מחדש. אני יודעת שהפרק קצת משעמם אבל בפרק הבא דברים יתחילו להיות מעניינים יותר.
ושוב ממש סליחה על העיכוב, אני אשתדל ממש לפצות אתכם להעלות פרק מחר או אפילו היום בלילה.
ועוד שני דברים:
– תודה לליאת שהציעה לי לשנות את צורת הכתיבה כדי שתהיה יותר ברורה.
-אני לא זוכרת מי אבל מישהו ביקש ממני להרגיע קצת את העצבים של דן, אז עשיתי את זה, בפרקים הבאים הוא הולך להיות הרבה יותר רגוע. (הכל בזכות אמילי.)