המימד השני- פרק 1

זאת השנה השנייה שאני בבית ספר בילסווין. ולילדה החדשה שהיה לה שם טיפה מוזר- לי, זו הייתה הפעם הראשונה בבית הספר בילסווין. שמעתי את ליאור לוחשת לחברתה, שני "ראית כבר את הילדה המוזרה ההיא? היא אפילו לא יכולה להוציא מילה בלי שהיא תגמגם". הרכנתי את ראשי והמשכתי להקשיב לשאר הקולות שסביבי. היא הסתובבה במסדרון של השכבה, כמחפשת משהו. ארווין התקרב אלייה בצחקוק יחד עם חברו, ג'יק "מה קרה חנונית, מחפשת את היציאה לברוח מאיתנו?". רצתי אליהם וצעקתי על ארווין "תעזוב אותה ארווין! היא חדשה ולא כדאי שנעשה שם רע לבית הספר שלנו!". ארווין צחק קצת ואז השתתק ואמר "אם את לטובתה אז כדאי שתעופי לנו מהעיניים יחד עם הלוזרית הזאת". "תפסיק!" קראתי והרגשתי שאני מגנה על לי והחטפתי לה מבט וכמה מילים "בואי נלך לי, אני אראה לך את בית הספר". ארווין התחיל לומר משהו אבל ג'יק השתיק אותו ואמר לו "תשתוק, אפילו לנערה הכי יפה בבית הספר אתה מתחצף?" ואז ארווין באמת השתתק ואני הסמקתי, שאני הנערה הכי יפה בבית הספר וג'יק חושב ככה. אני ולי הלכנו בשתיקה לחצר בית הספר עם המתקנים (כי יש עוד חצר בצד השני בלי מתקנים) והתחלתי את השיחה ביני לבין לי "קוראים לי ג'סיקה ובקרוב מאוד אהיה בת 14 וזאת השנה השנייה שלי בבית הספר, אולי תוכלי גם לספר קצת עלייך?" שאלתי את לי בתקווה שתספר קצת עלייה. "טוב קו..קו..קו.. קוראים לי לי. ואני נ.נ..נ..נורא ב..ב..ביישנית ואני גם מגמגמת הרבה ואין לי בט..בט..בטחון עצמי. בקרוב גם אני אהיה בת 14" ראיתי בעינייה של לי מין עצב כזה וניחשתי זה בגלל שהיא לא הצליחה להיכנס לבית הספר בכיף ושיכבדו אותה. "אני מצטערת על ההתנהגות של כולם הבוקר" אמרתי ולי בינתיים סילסלה את שערה הארוך והשטני והיא חייכה חיוך קטנה והפסיקה לסלסל את שערה "את לא צריכה להצט..להצט.. להצטער אלה הם צריכים לעשות את זה". "הפסקת קצת לגמגם" חייכתי אלייה בחזרה והיא מחקה את חיוכה בפנייה "כן, כי אני לא מתביישת ממך, אני מרגישה שאת מקובלת פה ושאת מגנה עליי וגם אם יתחילו ללעוג לך את עדיין תגני עליי, למה?" שאלה אותי לי והתיישבה על הספסל החום שהיה בחצר וסימנה לי לשבת על ידה. "אני… אני… לא יודעת איך להסביר את זה, אני מרגישה שסוף סוף תהיה לי חברה טובה" עניתי לה והיא חייכה אליי ואז הורידה את חיוכה וקמה מהספסל "בואי נלך לכיתה, שלא נאחר לשיעור הראשון של היום הראשון". וככה הלכנו שתינו לכיתה שמחות שהכרנו אחת את השנייה.
***
נכנסתי הבייתה והמשרתת שלי, לוצ'יה, חייכה אליי ואמרה "בטי כבר הכינה לך את ארוחת הצהריים, אז תמהרי לשטוף ידיים וללכת לארמון האוכל שלך". הינהנתי וניגשתי לשטוף ידיים ואז פגשתי את המשרת אנטוניו שבדיוק סיים להשקות את החצר של ארמון הגינה. "היי אנטוניו!" קראתי וניפנפתי לעברו והוא הינהן אליי והמשיך ללכת. ועכשיו קוראים יקרים, אני הולכת לאכול בארמון האוכל שלי, אז בתיאבון לכולכם!.