המכשפות מפוקס פלייס פרק חמש עשרה [פרק ארוך במיוחד מבטיחה]

"ניר, מתי כבר נגיע? קר לי מאוד." התלוננתי לניר, כבר היה אחר הצהריים ועדיין טיפסנו, השלג כבר כיסה הכל ולא הצלחתי לראות בכלל העמק ולא מרוב שהוא היה קטן אלא בגלל השלג הכבד שירד ולא נתן לי לראות כלום, בנוסף לזה ולרוחות המקפיאות שנשבו גם הייתי נוטפת מים מהשלוליות שהיו לפני זה וכל זה ביחד יוצר חוויה נוראית למשתמש.
"אני לא ציפיתי למזג אוויר כזה קפוא, זה בוודאי ירגע בקרוב. ועד שזה ירגע כבר נגיע." אמר ניר ואני נאנחתי, מעבר למסך השלג הכבד הצלחתי לראות לפתע בקתת עץ קטנה, זהה כמעט לחלוטין לבית שלי בפוקס פלייס, אמנם מעט קטנה יותר אבל מזמינה באותה מידה.
"תראו! בקתה!" צעקתי בשמחה ורצתי אליה אבל ניר משך אותי אחורה.
"משוגעת, אל תצעקי! את יודעת מי גר שם?" הוא אמר כשהתחבאנו מאחורי העץ.
"אין לי מושג, אבל זה נראה חמים ונעים אז בואו ניכנס!" אמרתי אבל ניר לא נתן לי ללכת.
"לא! מי שגר שם הוא הזקן התימהוני! הוא אותו אדם משוגע שהרחיקו מהעיירה הקטנה שלנו בגלל שהרג אנשים! הוא רצח ילדים בשביל התענוג! אל תלכי לשם!" אמר ניר ואני נרעדתי.
"הרג? איך?" שאלתי בפחד.
"הוא היה מפתה אותם בממתק טעים, מביא אותם אל מרגלות ההר והורג אותם, לא ידוע איך. הקורבנות שלו היו מרוקנים מדם, עיניהם היו פתוחות לרווחה והפה שלהם היה פתוח בצרחה תמידית." אמר אד.
"זה נורא. הוא הרג רק ילדים?" שאלתי כשאני נצמדת יותר לניר.
"לא, הוא הרג גם מבוגרים, זקנים, ילדים בגיל העשרה, כל אדם שהצליח לפתות למלכודת שלו." אמר ניר.
"בואו נלך מכאן. אני מפחדת." אמרתי להם ואד צחק בקול רם כל כך עד שפחדתי שהזקן ישמע.
"את מפחדת? תרגעי. כולם בטוחים שהזקן כבר מת, הוא היה זקן כשסולק להרים, כמעט בן מאה, עכשיו הוא בטח כבר גוויה מצומקת." אמר אד.
"אתה בטוח?" שאלתי אותו כשאני מביטה בחשש על הבקתה.
"אנחנו לא יכולים להיות בטוחים, הוא אדם זקן ומשוגע ומי יודע מה עוד, כדי שנתרחק." אמר ניר.
"בחייכם, אנשים, אל תהיו פחדנים כל כך. בואו ניכנס לישון שם." אמר אד אבל ניר השתיק אותו כשנשמעו רחשים מאחורינו, התרחקנו לאט מהשיח שהחל לרשרש ולפתע אדם זקן מאוד יצא מהשיח וחייך בנחמדות ואמר: "שלום ילדים, רוצים ממתק?"
כמעט עשיתי במכנסיים, ניר הקים אותי והתחיל לרוץ, אד רץ בעקבותינו. רצנו עד שהתרחקנו מהבקתה ומהאיש הזקן והמפחיד, רצנו עד שכוחותינו אפסו ואני וניר נפלנו על הקרקע, מתנשפים בקולי קולות.
"איפה אד?" שאל ניר בפחד ואני הבטתי מסביב.
"אולי הוא נשאר מאחור, אולי הוא נפל ולא יכול לרוץ!" אמרתי וכמעט בכיתי.
"בואי מהר, נחזור לחפש אותו." אמר ניר וקם לאט, קמתי בעקבותיו ולפתע שמענו את אד צורח במרחק, הצרחה נפסקה בפתאומיות כמו שהתחילה ואז נשמע צחוק מרושע שנשמע כמו האיש הזקן.
"הוא תפס את אד, אלוהים ניר, הוא הורג אותו!" צעקתי וניר ואני רצנו במסלול חזרה עד שראינו גופה שוכבת בשלג.
זה היה אד, הוא היה חתוך לשניים ולא היה סביבו בכלל דם, מהעורקים החתוכים לא נזל דם, העיניים שלו היו פעורות בפחד והפה שלו פתוח באמצע צרחה.
"לא! אד! לא!" ניר התמוטט מול הגופה ונראה על סף בכי, פחדתי שהזקן יחזור כשאנחנו לא מוגנים אז משכתי בעדינות את ניר והתרחקנו מהמקום, רצנו שוב, בלי שום יכולת לדעת לאן, השלג הכה בפנינו מוכי הצער והדמעות התעופפו מאחורינו אל המקום בו שכב אד המת.
הגענו למקום שממנו יכולנו לראות את העיירה, זה היה צוק תלול עם נפילה ענקית אבל בסופו היה מדרון מכוסה שלג, התכוונו לחזור כששמענו את הקול המחריד של הזקן: "שלום ילדים, רוצים ממתק?"
הסתובבתי וצרחתי בקול, הפה של הזקן היה מכוסה דם, הוא נראה כאילו הוא צמח מהפעם האחרונה שראינו אותו, הוא היה גדול יותר, הגב שלו היה מכופף פחות, הקמטים המרובים בפניו נראו כאילו מולאו בבוטוקס, הגב המכופף שלו התיישר מעט והוא נראה שמח יותר ומרושע יותר.
לפתע עבר בינינו שועל קטן, הוא הביט בנו ואז בזקן בפחד, חיוכו התעקל לחיוך מרושע ומזוויע ולפני שהשועל הספיק לברוח הוא נעץ בו ציפורניים ענקיות וקרע אותו לשניים, לפני שטיפת דם אחת טפטפה ממנו הוא התנפל על החיה ומצץ כל טיפת נוזל שהייתה בו כשהוא מחזיק אותו בלי להרפות, צרחתי ומשכתי את ניר בלי לחשוב פעמיים אחורה, צעדנו שלושה צעדים ואז ניר מעד ונפל מקצה הצוק ואני נפלתי אחריו.
הידיים שלנו לא הרפו, קיבלתי מכה מסלע והסתובבתי באוויר ואז נחתנו על ערימת שלג בגובה שני מטר בערך, יצאתי מהשלג ומשכתי את ניר כדי שנמשיך לרוץ ונרד כבר מההר המקולל הזה.
נפלנו בעוד צוק כזה, רצנו במורדות מושלגים עד שהשלג פינה את מקומו לשלוליות, גם שם לא עצרנו. השמש שקעה באופק, גשם ירד והוטח בפנינו, הרגליים שלי כאבו אבל הפחד היה חזק מהכאב, הרצון שלי לחזור לבית החמים והמסביר פנים של ניר היה חזק מכל דבר אחר, המשכנו לרוץ כשאנחנו לא עוזבים ידיים לרגע עד שהגענו לפתח הבית של ניר והתמוטטנו בפתחו, השמש שקעה הרקיע היה שחור, עננים אפורים כיסו את הירח היפהפייה ואנחנו בכינו ביחד, מפחד, כאב ואימה.
השמיים נפתחו ובכו איתנו, ושם נרדמנו, על מדרגות הכניסה.