המכשפות מפוקס פלייס פרק עשירי. ואני אמשיך!

"אז מה, הגשם לא יורד?" אמרה סיליה בשעמום והביטה שמיים האפורים שלא הורידו טיפה כבר שעות.
"בקצב הזה לא נספיק גם לקצור. בואי נעזור לסנדרה." אמרתי ושנינו קמנו והמשכנו לקצור.
השמיים התכהו במהירות, בשעה שמונה השליחים הגיעו ובדקו את כמות האלומות שקצרנו, בשעה תשע שלושה גברים עברו בשדה בקול צחוק רם, קינאתי בהם מאוד.
"היי, למה אתם לא לומדים?" צעקתי אליהם.
"סיימנו את הלימודים מזמן. קיצרו לנו את הימים, אנחנו לומדים עד שתיים!" הם צעקו בחזרה והלכו.
"זה לא הוגן." לחשתי והמשכתי לקצור, עד מחר יש לנו כמות משולשת לקצור.
"אני יודעת, אבל מה לעשות, החיים אף פעם לא היו הוגנים." אמרה סנדרה.
"אני מתגעגעת לאמא. אני לא רוצה להיות פה יותר." אמרתי לסנדרה והיא חייכה אלי.
"עוד מעט נעזור את המקום הזה. אוף, למה לא יורד גשם!" צעקה סנדרה ואני הבטתי בשמיים בכעס.
"אני רוצה גשם! אני רוצה גשם עכשיו!" צעקתי בכעס וסנדרה ליטפה אותי ואמרה לי ללכת לישון.
שכבתי במיטה בשקט ובכיתי, בחוץ שאר הנשים המשיכו לעבוד והגשם עדיין לא ירד אפילו שהשעה הייתה כבר כמעט רבע לעשר.
הבכי שלי התגבר ולפתע השמיים התחילו לבכות איתי, גשם שטף בכוח את השדות וכולם מיהרו פנימה, מיהרתי לקחת את הצנצנת שבה התכוונו לאסוף את הגשם ורצתי החוצה, קפצתי בשלוליות ובבוץ כשאני יחפה והדמעות התייבשו על פני, שמחתי כל כך כשהכלי התמלא עד הסוף ומיהרתי פנימה.
"רובין, תתלבשי מהר! את תקבלי שפעת ותמותי." אמרה סנדרה בלחץ ומיהרתי להחליף בגדים וכיוונתי את הרדיו, חדשות השעה עשר התנגנו מיד.
"קנדל שמיט נשא הודעה לפני חצי שעה בכיכר המרכזית: מחר בבוקר תוצא המכשפה להורג. והתחזית היא סופות ורעמים חזקים מהרגיל, רוחות חזקות וקור מקפיא, ביומיים הקרובים יהיה כאן קר מאוד. אם זה בגלל המכשפה אנחנו מציעים לקנדל בנחמדות: עזוב אותה בשקט." הרדיו כבה.
"אוי לא, זה ממש רע!" צעקה לפתע סנדרה.
"מה קרה?" רצנו אליה מיד ומצאנו אותה עומדת ליד החלון במטבח מול ערימת בולי העץ שהייתה ריקה לחלוטין, מהחלון הפתוח נשבו רוחות עזות והמעילים והבגדים החמים של כולנו התעופפו ברוח החוצה.
"נגמרו לנו בולי העץ ובסערה הזאת אין לנו סיכוי להשיג עוד. וגם הבגדים החמים שלנו עפו מהחלון." היא אמרה.
"אלוהים, החלונות! כולם פתוחים!" צעקה סיליה, מיהרנו לכל החדרים המעטים בבית לצמצם את הנזק אבל היה מאוחר מידי, רצתי לחדר השינה שלי ושל סנדרה והחלקתי על שכבה דקה של מים שכיסתה את כל החדר, נתקעתי בקיר וסגרתי את החלון בקושי, נגעתי במצעים הרטובים ובבגדים שלנו שהיה אפשר לסחוט מהם מים למקלחת של שנים.
"סנדרה, החדר הרוס!" צעקתי.
"גם החדר שינה שלי הרוס, והשירותים מוצפים וגם האמבטיה!" צעקה סיליה.
"והסלון אבוד, אני אפילו לא מצליחה להגיע לחלון!" צעקה סנדרה ואני וסיליה מיהרנו לעזור לה.
הבטתי על הנזק העצום: הסלון היה מוצף ומהתקרה טפטפו מים בכל מקום, מכשיר הרדיו היה היחיד שעדיין עבד והכיסאות היו הפוכים וצפו על שכבה דקה של מים.
"אנחנו אבודים." לחשתי.