המכשפות מפוקס פלייס פרק שביעי. ווהו!

אחרי שסיימתי לבכות מיהרתי הביתה, ידעתי שאסור לי לספר לאף אחד, לא ידעתי מה יקרה לי בשש אבל ידעתי שזה יהיה רע מאוד.
חזרתי הביתה בשתיים בלילה ונשכבתי במיטה, הלילה היה קריר ורוחות נשבו, הירח המלא האיר את החדר ואת סנדרה באורו הצהבהב והפריע לי להירדם.
רק בשלוש נרדמתי ובחמש וחצי התעוררתי וקמתי כשאני שוב מרגישה כמו אתמול כשהוא אמר לי לצאת מהאוטו, הלכתי כמו רובוט והרגשתי שאין לי ברכיים, התלבשי במהירות ואספתי את השיער לשתי צמות ומיהרתי לכיכר המרכזית, בשש בדיוק הייתי שם.
בדיוק כשהתחושה המוזרה ברגלי החלה להתפוגג קנדל הגיע והתיישרתי מיד, כמו סרגל מתכת פשוט שעיקמו אותו עוד ועוד ולפתע עזבו אותו הוא התיישר, כך אני התיישרתי.
"שלום רובין, רוצה לדעת מה תכננתי לך?" הוא שאל בשמחה ואני הנהנתי.
"את הולכת לספר לכל העיירה שלנו שאת ואחותך סנדרה מכשפות, וזה יקרה בדיוק בשמונה בבוקר."
"לא תצליח! אני בחיים לא אספר!" אמתי בכעס והוא חייך.
"את טועה רובין, עכשיו תעשי עמידת ראש ותישארי שם." הוא פקד ואני עשיתי עמידת ראש אפילו שמעולם לא הצלחתי, הוא התיישב בכיסא והחל לקרוא עיתון, גיליתי שלא היה לי קשה בכלל להמשיך לעמוד.
עמדתי כך עד שמונה והופתעתי כשבשמונה כקנדל ציווה עלי לחזור לעמוד לא הרגשתי שום כאב בידיים או בראש שעליהם הפעלתי לחץ רב בשעתיים האחרונות, הרגשתי כאילו לא עשיתי עכשיו כלום.
הכיכר החלה להתמלא אנשים, קנדל נעמד והביט בהמון הנאסף ואז כשכיכר הייתה מלאה הוא התחיל לדבר: "אני נוקט בשיטה חדשה לגילוי מכשפות, אני משתמש בדרך מיוחדת כדי לגרום להן לספר הכל, כל סוד שקשור אליהן, בעיקר אם הן מכשפות."
הקהל שרק בהתפלאות וקנדל הצמיד את ידו לראשי ולחש לי: "שאעזוב אותך את תודי בהכל."
הרגשתי שוב תחושה מוזרה בברכיים ועכשיו גם בראש ובידיים, תחושה של חוסר שליטה.
הוא עזב אותי ואני ניסיתי להשתלט על הצעקה שבקעה מפי אבל לא הצלחתי, צעקתי את כל הסודות שלי לאוויר אבל בזמן שאני צועקת הצלחתי לחשוב: קנדל אמר לי לספר הכל, זאת אומרת שהוא ביקש ממני לספר גם על השבועה!
סיימתי לספר על כל דבר שקשור אלי ואז צעקתי בקול: "קנדל השביע אותי בשבועת המוות!" ועדיתי את עצמי מתעלפת ונפלתי על הבמה הקרה.
הקהל החל לדבר ולחשושים מילאו את הכיכר, שמעתי אנשים שאמרו שקנדל רמאי ואנשים שצעקו שצריך להרוג אותי, המשכתי לשכב בשקט וחיכיתי שקנדל ידבר.
"שקט! אני מבקש אנשים, שקט! מי שבעד מוות למכשפה שירים יד!" צעק קנדל ואני הצצתי וראיתי כמעט חצי מהאנשים מרימים את ידם, שאר האנשים נעצו בקנדל מבטים כועסים.
"מי שנגד." קנדל אמר בקול מובס, שנינו ידענו שיש הרבה יותר אנשים שירצו להרוג אותו עכשיו.
"אם כך המכשפה תשוחרר." הוא הודיע בקול שבור ואני עשיתי את עצמי מתרוממת ושפשפתי את ראשי כאילו התעוררתי עכשיו.
"מה קרה כאן?" שאלתי וקיבלתי מבול של תשובות, סנדרה הגיעה ומיהרה לקחת אותי הביתה.
"את יודעת מה עשית היא שאלה אותי בזמן שסיליה כיוונה את הרדיו לחדשות השעה עשר והקריינית הודיעה: "בעקבות המפגש המוזר שהתרחש לפני דקות מעטות שבו מכשפה הודתה בהיותה מכשפה והקהל הצביע נגד מותה קנדל מודיע עכשיו שהוא יהרוג אותה בעוד יומיים ומתרץ זאת במילים האלו: 'מכשפה לא תחיה, אתן לה יומיים לחיות ואז היא תמות'"
"רובין!" סנדרה צעקה והתחילה לבכות.