המכשפות מפוקס פלייס פרק שבע עשרה! עוד מעט עשרים!

קמתי בבוקר שלמחרת והתמתחתי בלאות, השמש הציצה מאחורי החלון והציפורים צייצו בשמחה.
הצצתי מהחלון והבטתי על האדמה הרטובה שכוסתה בניצנים ראשונים של פרחים, על עץ האלון הגדול ישבו ציפורים, השמש הביטה בי ויכולתי לראות אותה קורצת, אין ספק שמזג האוויר מתאים את עצמו להרגשה שלי.
"נהנית מהרגע? אל תמהרי לשמוח. יש לי חדשות ממש רעות." שמעתי את קולה של סיליה מאחורי.
"מה קרה?" הסתובבתי אליה בחיוך אבל היא הביטה בי בזעם ובשנאה.
"סנדרה חולה. חולה אנוש. היא תמות אם לא נמצא תרופה. ואת מה התרופה היחידה?" היא שאלה ברוע.
"מה התרופה? נמצא הכל." אמרתי והרגשתי את שמחתי קטנה.
"התרופה היחידה היא כל דמו של ניר. ולמה? כי רק ניר הוא גבר כאן ויכול לתרום את כל דמו." היא אמרה.
"אבל למה רק ניר? למה מישהו אחר לא יכול לתרום? אולי אני?" אמרתי ויכולתי לראות שהאור שהשמש פיזרה בחדר התעמם קצת ועננים אפורים כיסו את השמש.
"אל תדאגי, גם את תמותי בתהליך. אנחנו צריכים לחזור לסיילם כדי לתרום את דמו של ניר, וכשנחזור לסיילם קנדל הבטיח לנו שאם נמסור אותך הוא יסכים לעשות את ההתרמה." אמרה סיליה בכעס.
"למה את כועסת כל כך? לא אני גרמתי לזה!" התנפלתי עליה.
"אני לא כועסת, אני בעצם די שמחה. אם לי לא יהיה את ניר לאף אחד לא יהיה את ניר. ועל זה שגנבת לי אותו גם את תמותי, אז אני בעצם די מאושרת." היא אמרה והלכה משם בצחוק.
הסתובבתי חזרה אל החלון וראיתי את קרני השמש האחרונות שניסו להעיר את עולמי נבלעות מאחורי עננים שחורים, לא ידעתי למה זה קורה לי אבל הבנתי דבר אחד: סיליה היא חלאה ואני לא אתן לה לעולם להרוג את ניר.