המכשפות מפוקס פלייס פרק שישי.

"מה אתה רוצה?" שאלתי את קנדל שישב מולי, לבוש שחור כמו דרקולה.
"שום דבר. רק לדבר, אני לא עובד בכוח. אני רוצה שתדעי שאני תמיד כאן בשבילך." הוא אמר.
"בדיחה טובה. תן לי ללכת." אמרתי.
"לא. לא עד שתשבעי בשבועת המוות." הוא אמר ואני נחרתי בבוז ואמרתי: "לא בכוח, אה?"
"לא, ממש לא בכוח. רק באיומים וסחיטות. אני רוצה שתשבעי עכשיו." הוא אמר ואני חייכתי.
"אני לא יודעת מה זה, עדיין לא הגעתי לכיתה שבה לומדים על השבועות שלנו." אמרתי.
"שבועת המוות היא השבועה הכי עתיקה והכי חזקה בעיירה שלנו, מי שנשבע בה חייב לעשות מה שהצד השני אומר לו במשך עשרים וארבע שעות, ואם לא הוא ייתקף במחלה הנוראית ביותר הקיימת וימות בייסורים תוך חודש." הוא אמר ואני נרעדתי.
"איך נשבעים?" שאלתי והוא חייך ואמר: "בקלות, מניחים יד על הלב שלי וחוזרים אחרי."
"אני לא רוצה. תן לי ללכת עכשיו." אמרתי אבל הוא צחק ברוע.
"אם תלכי עכשיו אני אדאג שהשליחים שלי יגיעו לפניך ויהרגו את האחות שלך ואז אני אהרוג אותך."
"טוב. אני אשבע." אמרתי בכניעה והשליח סגר את הדלת של המכונית ומיהר להצמיד סכין לצווארי.
"למה זה?" שאלתי את קנדל ושמתי את ידי על ליבו.
"חלק מכללי הטקס, וגם בשביל הכיף." הוא אמר והתחיל לדקלם: "אני נשבעת בזאת."
"אני נשבעת בזאת." חזרתי אחריו במהירות.
"שאציית לכל מה שקנדל פרו שמיט יגיד לי לעשות בעשרים וארבע השעות הקרובות וחותמת שבועה זו בדמי שלי." הוא אמר וחזרתי אחריו, הסכין לחצה על צווארי ודם ירד במורד ידי וטפטף מהמרפק שלי לרצפה
השליח לקח את הסכין עם הדם של וטפטף טיפה לכל אחד מאצבעותיי ואז פתח את הדלת ויצא.
"תורידי את היד שלך, עכשיו." אמר קנדל וגיליתי שאני לא יכולה לא לציית, הורדתי את היד.
"אני יכולה ללכת?" שאלתי והוא שקל את שאלתי ברצינות.
"כן, ומחר בשש בבוקר בדיוק את תהיה בכיכר המרכזית. ברור?" הוא שאל ואני הנהנתי.
"עכשיו לכי." הוא אמר לי ואני יצאתי מהמונית בתנועות של רובוט, היא התניעה ויצאה, ברגע שהיא התרחקה הרגשת יותר משוחררת, הצלחתי לעשות שוב מה שאני רוצה.
אוי מה עשיתי?!" נפלתי על המדרכה הקפואה ובכיתי.