המשך לסיפור שהתחלתי לכתוב-פרק א'

פרק א'-משהו בלתי צפוי

לפני כשלושה חודשים:
"ליאונרה,ליאונרה." אני שומעת קול שמעיר אותי משנתי.זה החבר שלי,רמוס אדלמן.אנחנו כבר שנה וחצי ביחד והעתיד נראה מזהיר וורוד מתמיד.טוב,אולי לא ורוד אלא כחול,כי זה הצבע האהוב עליי.
אני שמחה על כך,כי מאז הגירושים הלא נעימים מבעלי,שהתרחשו לפני כשלוש שנים חשבתי שמשהו פגום אצלי,שלא אצליח למצוא אהבה ויציבות.רציתי למצוא אהבה,גם בגלל הסיבה הפשוטה שיש לי בת,איימי ולא רציתי שתחיה בלי אבא,שתהיה שונה מהשאר.לפעמים שמעתי אותה בוכה בלילה.לא יכולתי להסביר לה במילים מפורשות שאביה פשוט עזב,הלך לא יודעת לאן,עם אישה חדשה,יותר יפה וצעירה ממני.בסופו של דבר הצלחתי למצוא את רמוס,קרן אור באפלה.
ועכשיו הוא העיר אותי,לקראת הרגע המכריע בחיי.ביתי מנישואי הקודמים,איימי שהיא רק בת שש, חולה,ולא סתם חולה,אלא חולה במחלת כליות 'אגנזיה כלייתית חד צדדית." מצב שבו כליה אחת לא התפתחה כראוי ונותרת רק כלייה אחת.הכלייה שנותרה סבלה מעומס יתר ומהיפרטרופיה (גדילת יתר),ולכן הרופאים השתילו כלייה אחרת במקומה.כך,זה היה אמור להיגמר,סוף טוב הכל טוב.אך במציאות,זה לא כך,והגוף דחה את הכליה המושתלת.שקלנו את כל האפשרויות ואפילו חשבתי לתרום כליה משלי,אך לא הייתה התאמה.הרופאים קיוו שיימצא במהירות תורם מתאים,אך ללא הצלחה והרשימה להמתנה הייתה כה ארוכה עד שכמעט התחלנו-רמוס ואני לאבד תקווה.ראיתי את הילדה היפה שלי,איימי,עוד לא התחילה ללמוד בבית הספר,הולכת ודועכת.
עד שהגיעה ההצלה ממקור לא צפוי,רמוס גילה במקרה,בעת גלישה באינטרנט,חברה פרטית להשתלות איברים.הכל נראה מהימן וכשר,ונכתב שם שהאיברים נתרמים בהסכמה ממשפחות שיקיריהן מתו בתאונה וכו.נכתב שם עוד שההמתנה אינה ארוכה ושצוות הרופאים מיומן ויודע את מלאכתו.הכל נראה בסדר ולא חשוד.משאני חושבת על זה עכשיו,חבל שלא בדקתי יותר.חבל שלא חשדתי יותר.
אז,קבעתי פגישה עם מנהל החברה,שנקבעה להיום.אני כל-כך שמחה שזה קורה,ומקווה שזה יצליח. אני רוצה לראות את הבת שלי גדלה,מתבגרת,חווה את העולם,מוצאת בן זוג.אני רוצה שהיא תקבור אותי ולא אני אותה.בכל מקרה,הפגישה נקבעה לשמונה וחצי בבוקר,ובגלל זה קמתי בשעה מוקדמת כל-כך.אני מתקלחת ומתארגנת במהירות,אפילו מתיזה על גופי מעט בושם.לאחר מכן,אני אוכלת לחם בטוסט עם גבינה.רמוס כבר נמצא במטבח ומכין לשנינו קפה.הוא יסיע אותי לכתובת החברה, שנמצאת במרחק חצי שעה נסיעה מכאן.אני נראית מתוחה והוא מנחם אותי במבטו ובעיניו, "אל תדאגי,דובשנית שלי,אני בטוח שהכל יהיה בסדר.ותזכרי,אני תמיד פה לצידך." הוא אומר לי בעידוד וזה גורם לי לחייך אליו.אני מקווה שהוא בסדר עכשיו,אני חושבת לעצמי ודמעות מתחילות לזלוג על לחחי,אך אני עוצרת אותן וחוזרת לכתיבת הסיפור.
השעה הייתה כבר רבע לשמונה ושנינו מזנקים לתוך המכונית.איימי נמצאת בבית עם אימי,בינתיים.
אני מתיישבת ליד מושב הנהג ורמוס לידי,הוא מחייך,אך אני מזהה שהוא מתוח.אני שמחה על כך שהוא מתייחס לאיימי בצורה טובה כל-כך,כמו לבתו האמיתית.עוד סיבה שבגללה שאני אוהבת אותו כל-כך.הנסיעה עוברת בשקט יחסית ואני ממעטת בדיבורים,ורמוס לא מצליח להצחיק אותי אפילו עם הבדיחות הטובות ביותר שלו,אין לי פשוט מצב רוח כל-כך טוב ובנוסף יורד גשם בחוץ והרוח מיללת.
לאחר כנסיעה של חצי שעה הגיעו לכתובת החברה ויצאתי מהרכב,נפרדתי מרמוס בשלום ואיחלתי לו יום נעים,הוא חייך לעברי ונסע לכיוון הבית שלנו,להתארגן לעבודה.
הרגשתי בטוחה כל עוד הוא היה לידי,ועכשיו,הרגשתי מעיין קרירות ופחד אופפים את גופי.התגברתי על כך במהירות,כנראה מזג האוויר העכור השפיע עליי באותו זמן.
הלכתי לכיוון הדלת הראשית,כשנעלי מבוססות בשלוליות הגדולות.שומר חסון ומאיים למראה עצר אותי בדרך לכניסה, "כן,גברתי?"
"נקבעה לי היום פגישה עם המנהל,מר מיוזל…" אני מגמגמת ומסתבכת עם שם משפחתו הארוך של מנהל החברה.
"עם מר מיוזל-חצטוב." הוא משלים את דבריי.
"כן,בדיוק," אני אומרת ומוסיפה, "בשעה שמונה וחצי,במשרדו."
"חכי כאן,גברתי," הוא אומר, "אלך כאן לבדוק את זה." אני בקושי מתאפקת לא להגיד לו מה צריך כאן לבדוק,אך עוצרת את עצמי.בכל זאת,זו חברה מכובדת.אפילו הבניין בו היא שוכנת נראה כה מקצועי ומכובד,לבן וכה בוהק.הבניין מורכב מכמה קומות וכנראה בקומה העליונה משרד המנהל.
כעבור כרבע שעה השומר חוזר,אני קמת מרוגזת אך לא אומרת כלום. "גברתי," הוא אומר לי בעת חלימתי בהקיץ ואני מתעוררת מייד, "את רשאית לעלות.המנהל ממתין לך." אני מהנהנת והוא נותן לי לעבור מבעד לדלת.
בפנים הבניין,אני רואה הרבה אנשים לבושים בחליפות,כולם הולכים במהירות ולא נועצים בי אפילו מבט.אחד מן האנשים ניגש אליי ואני שמה לב לרובה הגדול המונח על כתפו.אני מניחה שזה עוד מאבטח,שנראה לא פחות מאיים מן הראשון. "שלום לך," הוא אומר כשהוא רואה אותי, "את זו שנקבעה לך פגישה עם המנהל?"
"כן." אני עונה לו,מרוגזת.
"נעים להכיר,אני המאבטח האישי של מר מיוזל-חצטוב.אני אלווה אותך לחדרו." הוא אומר לי בחביבות ואני הולכת אחריו לחדרו של המנהל.מסתבר שצדקתי,ומשרדו של מיוזל-חצטוב נמצא בקומה העליונה ביותר.אנחנו נכנסים למעלית והוא לוחץ על הקומה מ"ס 5.
"סליחה," אני אומרת למאבטח בסקרנות והוא מסתובב לעברי, "למה יש פה כל-כך הרבה אנשים?"
הוא מסתכל עליי משועשע,כאילו אני ילדה שלא מצליחה לכבוש את שאלותיה החקרניות. "כנראה מאבטחים,אל תדאגי,גברתי."
"כולם מאבטחים?" אני שואלת אותו בתדהמה.
"לא כולם," הוא מרגיע אותי, "דרושה הרבה אבטחה פה.בייחוד עם מה שקורה…" הוא מפסיק במהירות למלמל לעצמו,כשהוא נזכר שאני עומדת לידו.
"מה קורה פה?" אני שואלת אותו בסקרנות.
"אני רואה שאת אוהבת לשאול הרבה שאלות," הוא אומר לי ומגחך, "אל תדאגי.המנהל יענה לך על כל השאלות שאת רוצה לשאול." ובדיוק ברגע שהוא אומר זאת,דלתות המעלית נפתחות.הוא נותן לי לעבור קודם ורק אז יוצא.טיפוס ג'נטלמני,אני חושבת לעצמי בגיחוך.
הוא ממשיך להוביל אותי לאורך המסדרון ובסוף אנחנו מגיעים לחדרו של המנהל.ברגע שאני רואה אותו,לבי מתמלא תדהמה,החדר ענקי ומבעדו נשקף נופה של העיר בשעות הבוקר.
"שיהיה לך בוקר טוב," אומר לי המבטח ונפרד ממני, "להתראות,גברת ובהצלחה."
"תודה," אני מודה לו ולא מתאפקת, "איך קוראים לך?"
"אלכסנדר מירק," הוא אומר לי, "ומה שמך,גברתי?"
"ליאונרה וגמיסטר." אני עונה לו.הוא פותח את דלת חדר המנהל עבורי ורגע לפני שאני נכנסת לחדרו,הוא לוחש לי באוזן:"המנהל קשוח,תנסי להיות כמה שיותר עניינית ובלי דמעות." המאבטח אומר לי ואני נרתעת ממנו, "להתראות,פרינססה." הוא מפריח לעברי נשיקה באוויר והולך לו.
זה היה מאוד לא צפוי ומשעשע,אני חושבת לעצמי כשאני נזכרת בזה עכשיו.הוא כנראה רק ניסה לעזור לי,למרות שאני בטוחה שהוא גם הסתבך בצרות.אני ממשיכה לכתוב,אחוזת חרדה שמישהו בכל זאת יבחין בי.
בכל מקרה,לאחר הדבר הזה אני נכנסת במהירות לחדר מנהל החברה,הוא בעל עור חיוור,כמעט שקוף עד שאני מצליחה לראות את ורידיו,שיערו שחור ועיניו ירוקות.הוא רזה במיוחד וקם לעברי כשאני נכנסת לחדר.
"נעים מאוד," הוא אומר לי בחום, "אני סאם מיוזל-חצטוב,כפי שאת בוודאי יודעת," הוא אומר עניינית, "וכפי שאני מבין,בתך עברה השתלת כלייה שנדחתה.ועכשיו,את רוצה להשתיל כלייה חדשה,אך הרשימה להמתנה ארוכה," הוא אומר ומשתעל קלות, "טוב שבאת אליי.שבי,שבי."
אני מתיישבת במהירות על הכיסא ואומרת, "ומה אם הכלייה תידחה עוד פעם?"
"הגעת לנקודה הנכונה," הוא אומר לי, "את יודעת למה מתרחשת דחיית איברים?" הוא אומר כדבור לעצמו, "מערכת החיסון של גופנו,זו שאמורה להגן עלינו ובמקרה הזה,פשוט עושה את תפקידה על הצד הטוב ביותר בשבילה.היא מזהה באיבר המושתל גורם זר שיש לנטרלו.וכאן,אנחנו מגיעים לענייננו,אנחנו צריכים להתאים את הרקמות בצורה המתאימה ביותר ולבדוק את סוג הדם ואת האנטיגונים,זכרי,ככל שההתאמה גבוהה יותר כך הסיכויים לדחיית השתל קטנים יותר.כמו כן,ישנן תרופות מסויימות שמורידות את שיעורי הדחייה.אז,יש לך שאלות?"
"כן,מתי אפשר לבצע את ההשתלה?" אני שואלת אותו במהירות,מבינה שכל רגע חשוב.
"עוד השבוע," הוא משיב לי, "מהו סוג הדם של בתך,גברת וגמיסטר?"
"סוג דם A." אני עונה לו.
"חיובי או שלילי?" הוא שואל,בקצרה ובעניינות.
"חיובי." אני עונה לו.
"מצוין," הוא עונה ומחייך בסיפוק, "אל תדאגי,גברת וגמיסטר.הבת שלך תהיה בסדר גמור.אבל,אם תרצי שהניתוח יתקיים עוד השבוע,תצטרכי להוסיף מקדמה."
"וכמה כל זה יעלה לי?" אני שואלת אותו בעדינות.
"בסביבות המיליון דולר," הוא משיב לי, "אבל,אני מוכן לעשות בשבילך הנחה,מה דעתך על חצי מיליון דולר?"
"טוב,זה דיי יקר," אני אומרת לו, "אני לא בטוחה שאני יכולה לשלם את זה."
"תחשבי על זה ככה," הוא אומר לי, "גם אצלנו יש רשימת המתנה.אם את רוצה להיות בין הראשונים בתור,את צריכה לשלם."
למען האמת,יש לי דרך לשלם,דרך קרן החסכון שלי,שכבר חסכתי שם סכום לא מועט.ואולי אוכל גם לבקש עזרה מרמוס ומהוריי,אני בטוחה שיסכימו לעזור לי במעט,בשביל איימי.
לפתע,אני נתקפת רצון עז לברוח מן המקום,אך,מוחי אומר לי שאם לא אעשה זאת,איימי תמות. רשימת ההמתנה ארוכה מדיי ואין תורמים רבים.רק פעם אחת,מה יכול להזיק.
"בסדר." אני אומרת ומסכימה.עיניו אורות.
"מצויין," הוא אומר, "גברת וגסטימר,ידעתי שלא היית מסרבת לעסקה טובה כל-כך."
עסקה,עסקה?!אני כמעט ומתפרצת עליו,לא מדבור פה בעסקאות,אלא בחייה של ביתי.ידעתי,מהרגע שנכנסתי לכאן,שזה לא הולך להיגמר בטוב,אבל,עכשיו,איני יכולה ליסוג יותר.
"את צריכה לחתום עכשיו על הטופס הזה," הוא אומר ומושיט לי דף, "דרך אגב,המרפאה לא נמצאת כאן,אלא,בצד השני של העיר.אני אביא לך את הכתובת."
"ומתי לשלם לך?" אני שואלת אותו בשאט נפש.
"אל תדאגי,תוכלי לשלם לי גם בשבוע הבא.ואני מוכן לחלק לך את זה לתשלומים."
לפתע,הדלת נפתחת בפתאומיות ובפתחה עומד בחור צעיר,שנראה בשנות העשרים לחייו,שיערו אדום כאש. "סליחה,מר מיוזל-חצטוב," הוא אומר בהתנצלות כשהוא רואה אותי ואת הבעת פניו הנרגזת של המנהל, "פשוט…יש בעיה חמורה במיוחד." הוא מוסיף ומגמגם.
"מה קרה?" שואל המנהל,זעוף פנים.
"בעיה חמורה מאוד.זה דחוף." הוא אומר בלחץ.
"בסדר,בסדר,אני בא," המנהל אומר במורת רוח, "תישארי פה בינתיים,אני תכף אבוא." הוא אומר לי,יוצא מן החדר בזריזות וסוגר את הדלת מאחוריו.
אני נשארת לבדי בחדר ובודקת מה השעה בשעוני.אני לא מאמינה שכבר עברה שעה.כעבור כמה דקות,אני מתחילה לכסוס את ציפורניי בעצבנות,הרגל מגונה ששנים אני מנסה להפסיקו,ללא הצלחה.
מרוב עצבנות ומתח,אני מתחילה לסקור את החדר ולבחון אותו מכל צדדיו.לפתע,אחד מהקלסרים הכבדים שנמצא בקצה השולחן נופל בפתאומיות.אני ממהרת למקום שבו הקלסר נפל ויצר הסקרנות משתלט עליי.אני רוצה לראות מה יש בתוך הקלסר,מעיין יצר שובבות שמשתלט עליי.אני תוהה מה לעשות ומסתכלת לכיוון הדלת,לראות שהיא לא נפתחת,לא הייתי רוצה שיתפסו אותי בקלקלתי.אני רואה שהלקסר פתוח באמצעיתו ומתכופפת לראות מה כתוב שם, "משלוחים בקרוב, 20.12.2014-סין."
אני לא מבינה מה משמעות הדבר ומנסה להתעמק יותר בשורות הכתובות,עד שלפתע הדלת נפתחת בפתאומיות ואני רצה במהירות לכיסאי.