הנבואה – פרק 1

ספיר התעוררה מתנשמת מהחלום המוזר שהיה לה.
היא חלמה שהיא במערה, ועל הקיר היו כתובות מילים שנראו ללא משמעות. הן הרגישו לה חשובות, וקול מוזר בראש שלה חזר שוב ושוב שהיא חייבת להבין, אחרת זה ייגמר עבורה. מה ייגמר? והאם לחלום הזה יש בכלל משמעות?
היא חלמה את החלום הזה כבר שבועיים ברצף. זה הציק לה, גרם לה חוסר נחת.
מישהו דפק על דלת חדרה של ספיר, והיא התרוממה.
"יבוא," היא קראה, והדלת נפתחה. אל תוך החדר נכנסה אמה, כשעל פניה מבט כעוס.
"קומי, ספיר! עוד רבע שעה את צריכה לצאת, ועוד לא קמת!" היא אמרה ברוגז, יצאה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת. ספיר נאנחה וקמה מהמיטה.
היא התארגנה במהירות, לקחה את ילקוטה ויצאה לכיוון בית הספר בצעדים מהורהרים. החלום הזה הרגיש לה חשוב, אבל היא לא הבינה למה. וזה כל כך תסכל אותה…
פתאום היא הרגישה מגע על כתפה, והסתובבה בבהלה. מולה ראתה נער שחור-שיער, בעל עיניים כחולות בוהקות, שחייך חיוך מרוצה.
"מי אתה?" שאלה ספיר בטון חשדני. הנער לא היה מוכר לה, ולא הייתה שום סיבה שירצה את תשומת ליבה.
"את ספיר אנור?" הוא שאל בטון חסר סבלנות, וספיר הנהנה לאט ובחשדנות.
"אני נייט, ואת כרגע את צריכה ללכת איתי," הוא אמר, וספיר נעצה בו גם מבט חשדני.
"ואם אני לא מסכימה?" היא שאלה באותו טון חשדני, ונייט חייך חיוך ערמומי.
"אז אני אגרום לך ללכת איתי בכוח," הוא אמר בנועם, וספיר הרימה גבות.
"אתה מתכוון לחטוף אותי?" ספיר שאלה, והוא הנהן.
"אם את קוראת לזה ככה, כן," הוא אמר וחייך. ספיר נרתעה ממנו צעד אחד, אבל אז החליטה לא לנסות אותו. הוא היה נראה לה די רציני בעניין הזה.
"למה בדיוק?" היא שאלה, ונייט נראה מהוסס מעט.
"אספר לך מאוחר יותר. כרגע את צריכה ללכת איתי, ואת תלכי מרצון, או שבכוח. יש לך דקה לבחור." הוא חזר לטון חסר הסבלנות, וספיר היססה. מה כבר יש לה להפסיד? יום לימודים?
"בסדר," היא מלמלה, ונייט חייך. הוא הסתובב והחל ללכת בצעדים מהירים, אבל ספיר השתהתה. נייט סובב את ראשו לאחור כדי לראות אם היא אחריו, וכששם לב שהיא לא אחריו, נעצר.
"נו? למה את מחכה?" הוא שאל, וספיר היססה.
"מתי אחזור?" היא שאלה, ונייט נאנח.
"אני לא ממש בטוח, אבל תהי בטוחה שלבית הספר לא תלכי היום." הוא אמר, וספיר היססה שוב. מה אמה תגיד על זה, אם יוודע לה?
"מה אימא שלי תגיד על זה?" היא שאלה, ונייט נאנח.
"כמה שאלות את שואלת," הוא אמר בחוסר סבלנות. ספיר הזעיפה פנים, אבל לבסוף משכה בכתפיה והחלה ללכת אחריו בצעדים איטיים.
"נו, יותר מהר," נייט דחק בה, וספיר הגבירה את מהירות הצעידה שלה, כך שכבר צעדה לצדו של נייט.
"לאן אנחנו הולכים בדיוק?" ספיר שאלה ונייט שתק. הוא נראה כאילו הוא לא מקשיב לה, כאילו הוא חושב על משהו אחר.
"לאן אנחנו הולכים?" ספיר חזרה על השאלה, וניערה בחוזקה את נייט. נייט הביט בה מופתע.
"אה, מה?" הוא שאל, וספיר נאנחה בחוסר סבלנות מופגן.
"לאן אנחנו הולכים?" היא חזרה בשלישית.
"חכי ותראי," הוא אמר בחיוך שובב, ולא הוסיף דבר. הם הלכו בשתיקה במשך מספר דקות, כשפתאום הוא נעצר. ספיר, שמחשבותיה נדדו הרחק, נתקלה בו מאחור. היא הרימה את מבטה ונעצה אותו בנייט.
"מה קרה?" היא שאלה, ונייט הצביע קדימה. היא הביטה לאן שהצביע, אבל לא ראתה שום דבר מיוחד או שונה.
"אני אמורה לראות משהו?" היא שאלה, ונייט הביט בה במבט לא מאמין.
"יש שם שני אנשים, חמושים בסכינים, ואת לא רואה אותם?" הוא אמר בטון לא מאמין, וספיר המבולבלת הביטה שוב לאן שהצביע. עכשיו ראתה את שני הנערים שעמדו בהמשך הרחוב, האחד בלונדיני והשני חום-שיער, שסכינים בצבצו מהחגורות שלהם. הבלונדיני החזיק בידו סכין ברפיון, לעומת חום-השיער, שידיו היו ריקות.
"ומי אלה? אתה מכיר אותם?" ספיר שאלה בקול יציב, בניגוד לידיה, שרעדו מעט.
"כן. פשוט בואי אחרי, והשתדלי לא להרעיש." נייט אמר בשקט, והחל לסגת על עקבותיו.
"למה?" ספיר שאלה, ונייט נעצר.
"ברצינות? חשבתי שהעובדה שיש להם סכינים אמורה לספק אותך," הוא מלמל ונעץ בה מבט חודר.
"למען האמת," ספיר אמרה בטון חודר כמו מבטו, "גם בך אני לא אמורה לבטוח. מי אתה? סתם זר אחד שאומר לי לבוא אתו ברצון או שיחטוף אותי."
"אני עדיין יכול ליישם את זה," נייט ציין וחייך. "ואז את לא תפריעי לי כל כך." הוא הוסיף וספיר הזעיפה פנים.
לפתע הנער הבלונדיני שאחז בידו את הסכין הביט לעבר המקום שבו עמדו ספיר ונייט, וחיוך שבע רצון וקטלני עלה על פניו.