הנוער של היום פרק 12

נקודת המבט של שלי:
הייתי לבד וכבר התחילה הפעילות.
"שבו בבקשה" אמרה אביה.
ראיתי שנועם, דן, רוי ואמילי ישבו ביחד והלכתי להתיישב לידיהם.
"בואו נבריז" הצעתי.
נועם הסתכלה עליי במבט מופתע.
"כן, גם לי יש חשק להבריז מהפעילות" אמר דן.
"לא נראה לי" אמרה נועם.
יצחק בא.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"כן, למה ?" שאל רוי.
"כי התחילה הפעילות וכולם כבר עומדים ורק אתם יושבים" הוא אמר.
לא שמנו לב שהתחילה הפעילות ועמדנו.
"יצחק, אפשר ללכת?" שאלתי.
"ללכת? למה?" הוא שאל.
"כי זה לא מעניין אותנו… בבקשה!" התחנן דן.
"האמת היא שתוכלו ללכת, אבל בשביל משהו אחר" הוא אמר.
"בשביל מה ?" אימילי שאלה.
"לתלות דפים על לוח המודעות ועוד…" הוא אמר.
"אני חושבת שכדאי שנישאר" אמרה אמילי.
"תחליטו אם אתם רוצים ללכת, אז תעשו דברים אחרים ואם אתם רוצים להישאר, תשתתפו בפעילות" אמר יצחק.
"טוב, בואו נצא" אמרתי.
"אני מעדיפה להישאר" אמרה נועם.
"את לא רוצה לבוא איתנו ?" שאלתי.
"טוב אני אבוא" היא התחרטה.
יצאנו מהמועדון.
יצחק הביא לי את המודעות ואמר שאם נצטרך אותו או נסיים לתלות ולחלק את הדפים, נלך למשרד שלו.
אחרי שהוא הלך נועם לקחה אותי הצידה בכעס.
"מה את חושבת שאת עושה ?" היא שאלה אותי.
"מה את חושבת שאני עושה ?" שאלתי אותה.
"מחבלת לי בניסיון להיות עם דן לבד!" היא אמרה בכעס.
"אני לא מחבלת לך, בזמן שאת נהנית איתו, אני הייתי לבד…" אמרתי.
"זה לא אומר שאת צריכה להרוס לי…" היא התחילה לומר וקטעתי את דבריה.
"את יכולה לחזור איתו או בלעדיו למועדון, זה לא מעניין אותי" התעצבנתי והלכתי.
"תודה, את חברה ממש טובה!" נועם אמרה בכעס.
"טוב, יש פה מכתב למלי המורה לאומנות" אמרתי ומלי בדיוק עברה לידנו.
"מלי?" קראתי לה.
"כן?" היא שאלה.
"זה מכתב בשבילך" אמרתי ונתתי לה את המכתב.
"תודה" היא אמרה וניגשה אל נועם.
"את נועם כהן?" היא שאלה אותה.
"כן" נועם השיבה.
"ראיתי שאת אחת מהמתמודדים בתחרות הציורים ורציתי להתריע אותך, יש לך עוד שבוע בלבד לצייר ציור לתחרות,
התחלת כבר?" היא שאלה.
"אוי! לגמרי שכחתי מזה! אני מיד אתחיל…" היא אמרה.
"יש שתי שופטות ואני אהיה אחת מהן והשנייה תיהיה ציירת ומעצבת פנים, בהצלחה!" אמרה מלי מחייכת והלכה.
"תודה…" אמרה נועם.
"תגישי את הציור שהתחלת, עם הפרחים" הציעה אמילי.
"אולי" אמרה נועם.

******
נקודת המבט של נועם:
היום התחרות והציור מושלם!
אולי באמת יש סיכוי שאני אזכה… חשבתי לעצמי בשמחה.
אמילי נכנסה לחדר.
"נועם… אני יכולה לדבר איתך ?" היא שאלה אותי.
"כן" אמרתי.
"אני מפחדת" היא אמרה.
"ממה ?" שאלתי.
"מזה שאולי רוי בדיוק כמו אדם ואני אפגע שוב" היא אמרה.
"תראי, רוי ואת בדיוק התחלתם להיות זוג, תמיד יש את החששות האלה, משני הצדדים וגם אם זה יקרה,
אני תמיד אהיה לצדך" אמרתי.
"תודה" היא אמרה, חיבקה אותי לשתי שניות והלכה.

נקודת המבט של אמילי:
הלכתי לחדר הבנים וכשנכנסתי ראיתי את רוי.
"היי" אמרתי ונישקתי אותו.
"היי" הוא אמר.
מה אתה עושה?" שאלתי.
"שיעורי בית" הוא אמר.
"טוב, אז אתה יכול להפסיק לרגע ?" שאלתי.
"למה ?" הוא שאל.
"כי אני רוצה שנעשה מבחן" אמרתי בחיוך.
"מבחן ?" הוא הופתע.
"יש לי מספיק שיעורים על הראש" הוא אמר וחזר לכתיבה.
"לא מבחן כזה, התכוונתי למבחן/שאלון לראות אם אנחנו מתאימים" אמרתי.
"ואת באמת מאמינה לשטויות האלה?" הוא שאל.
"אלה לא שטויות ומה אכפת לך? זה יהיה רק לכיף" ניסיתי לשכנע אותו.
"רק בשבילך אני אעשה את זה" הוא אמר וחייך.
"תודה" אמרתי ונשקתי לו על הלחי.
"לאן את הולכת?" הוא שאל.
"להכין את המבחן/שאלון" אמרתי ויצאתי מהחדר.

******
נקודת המבט של נועם:
החזקתי עיפרון צבע ביד, מטר מדף הציור.
לא.
זה מושלם כך וכל המוסיף גורע, חשבתי.
הפעם דן נכנס לחדר ולא אמילי.
"היי" הוא אמר.
"היי" אמרתי וחייכתי.
"איך מתקדם הציור?" הוא שאל.
"דווקא טוב" אמרתי.
"כל המשתתפים בתחרות הציורים, מתבקשים עכשיו להגיע לחדר המועדון, שם תתקיים התחרות" הודיע יצחק במגפון.
"אני צריכה ללכת, אולי תבוא איתי?" שאלתי את דן.
"כן, אין לי בעיה" הוא אמר.
"טוב, אז בוא נלך לחדר האומנות, אני אכנס ותחכה לי בחוץ" אמרתי לו.
"טוב" הוא הסכים.
הגענו למסדרון, ליד חדר האומנות.
"בהצלחה" אמר דן.
"תודה" אמרתי ונכנסתי לחדר.
חדר האומנות היה לא גדול ולא קטן בצבע לבן, אם אני אעצב אותו הוא יהיה מושלם! חשבתי וחייכתי לעצמי.
בחדר היו ערכות של צבעים ועל הקיר נתלו כל מיני ציורים יפים, חלק בצבעי פחם וחלק צבעוניים.
"שלום לכולכם" אמרה מלי, המורה לאומנות.
"אני שמחה מאוד שהגעתם, אני מלי, אני אהיה המורה לאומנות שלכם ושל שאר התלמידים השנה.
היום מתקיימת תחרות ציורים כפי שאתם יודעים, אנחנו נראה עכשיו את המתמודד הראשון וכל שאר המתמודדים יחכו בחוץ" אמרה מלי.
"הראשון שיראה את ציורו זאת לילי גורן" אמרה מלי וכל השאר כולל אני יצאו החוצה.
"זה היה מהר" אמר דן כשראה אותי.
"זה רק התחיל, המתמודדת הראשונה בפנים, אני צריכה לחכות בחוץ עד שיקראו לי" אמרתי.
"את מתרגשת?" שאל דן.
"מאוד" אמרתי וחייכתי.
כשהגיע תורי, לבי פעם והתרגשתי מאוד, קראו בשמי, "בהצלחה" אמר לי דן.
"חייכתי אליו פעם אחרונה ונכנסתי לחדר.
"שלום, נועם" אמרה מלי.
"היי" אמרתי.
"איזה ציור ציירת?" היא שאלה.
"אני ציירתי פרחים באדמה" אמרתי.
"למה החלטת לצייר את זה?" שאלה אותי השופטת השנייה שהייתה ציירת ומעצבת פנים, אבל בעיקר ציירת.
"החלטתי לצייר את זה בגלל שאני מתחברת מאוד לפרחים, יש לי גינה עם פרחים בבית וזו הפינה השקטה שלי ואני מאוד אוהבת להיות שם" אמרתי.
"אני שמחה לשמוע" אמרה מלי.
הראיתי את הציור, הוא היה צבעוני ויפה.
"יש עד סיבה שציירת ציור יפה כזה?" שאלה אותי הציירת.
"זה מראה את הצג השמח שלי" אמרתי.
"זה יפה מאוד" אמרה מלי.
"הציור ברמה גבוהה מאוד, כל הכבוד" אמרה הציירת.
"תודה" אמרתי בהתלהבות ויצאתי.
"נו? איך היה?" שאל אותי דן.
"מדהים! הן החמיאו לי הרבה!" אמרתי קופצת.
"כל הכבוד!" הוא אמר.
חיבקתי אותו.
אחרי שהמתמודד האחרון נכנס, מלי קראה לכולנו להודיע מי הזוכה בתחרות.
"שלום, ראינו את הציורים היפים שלכם ואתם באמת מוכשרים, אבל יש לנו רק זוכה אחד" אמרה מלי.
"והוא…."