הנוער של היום פרק 15

נקודת המבט של רוי:
זאת הייתה נופר.
שנינו ביחד זה אסון.
שנה שעברה היינו בפנימייה אחרת ביחד, היינו זוג.
היינו מופרעים, אלה שזורקים כיסאות בשיעורים, כמעט העיפו אותנו משם, עד שהחלטתי לחזור להיות שפוי.
נפרדתי מנופר והתחלתי ללמוד יותר ברצינות והפכתי לתלמיד די טוב.
ועכשיו, עד שאני מצליח לשכוח ממנה, היא חוזרת לחיי.
היא התקדמה אליי, היא לא השתנתה, שיער שחור, פוני ויפה כמו תמיד.
רציתי לברוח, כמה שיותר רחוק ממנה, אבל נשארתי במקומי.
"היי" היא אמרה וחייכה בחיוך שחשף את שינייה הלבנות.
"מה את עושה פה?" שאלתי.
"התגעגעת אליי?" היא שאלה מבלי לענות על השאלה שלי.
"מה את עושה פה?" חזרתי על אותה שאלה.
"תירגע, לא עברתי לגור כאן" היא אמרה.
"מה את רוצה ממני?" שאלתי.
"השתנתי" היא אמרה.
"את מצפה שאני אאמין לך?" שאלתי.
"רוי, אני נופר אחרת, אני לא אותה נופר שאתה מכיר, הייתי בטיפול ואחרי שהשתנתי, הבנתי שלא הייתי צריכה לוותר עליך" היא אמרה.
"אני אוהבת אותך" היא הוסיפה. לא ידעתי אם להאמין לה או לא.
"איך ידעת שאני כאן?" לא סיימתי עם השאלות.
"טוב, מה זאת חקירה?" היא שאלה וחייכה.
"ההורים שלך אמרו לי" היא החליטה להשיב לשאלתי.
"אתה סולח לי?" היא שאלה.
"כן" החלטתי להאמין לה.
היא חיבקה אותי והתקרבה אליי.
"יש לי חברה" אמרתי, היא נראתה מאוכזבת.
"אנחנו יכולים להיות ידידים" אמרתי.
"יופי" היא אמרה וחייכה.
"אני יכולה להישאר פה לכמה ימים?" היא שאלה.
"חשבתי שאת לא הולכת לגור פה" אמרתי.
"המשפחה שלי לא יודעת איפה אני, אני גרה בקצה השני של העיר וסתם אמרתי כי לא רציתי להלחיץ אותך" היא הסבירה ועשתה פרצוף עצוב ומתוק.
"אני צריך לבקש מהמנהל" אמרתי.
"אני אבוא איתך" היא אמרה.
הלכנו למשרד של יצחק, הרגשתי שלא הייתי צריך להקשיב לה… קיוויתי שיצחק יסרב שהיא תישאר.
"שלום רוי" אמר יצחק כאשר ראה אותנו נכנסים למשרדו.
"ומי את?" שאל את נופר.
"חברה של רוי" נופר השיבה.
"ידידה" תיקנתי את דבריה.
"מה את עושה פה?" שאל יצחק.
"היא באה לבקר, היא יכולה להיות פה כמה ימים?" שאלתי.
"שבוע, לא יותר, את יכולה להיות בינתיים עם שלי, נועם ואמילי בחדר ואני רוצה לדבר עם הורייך" אמר יצחק לנופר.
נופר הנהנה בחיוך ליצחק ויצאנו מהמשרד.
"אתה שונא אותי?" היא שאלה אותי.
"לא, אני פשוט לא יודע אם אני יכול לסמוך עלייך" הסברתי.
"אתה יכול" היא אמרה.
הגענו לחדר של אמילי, שלי ונועם.
"איפה אני אשן?" שאלה נופר.
"במיטה המתקפלת" אמרתי.
"מי זאת?" שאלה אמילי.
"אני נופר, הייתי חברה של רוי ועכשיו אנחנו רק ידידים" אמרה נופר וגילגה עיניים, שנאתי שהיא עשתה את זה.
אמילי הסתכלה עליי בכעס.
"אפשר להסביר לך?" שאלתי ויצאנו שנינו מחוץ לחדר.
"אני לא הזמנתי אותה, היא באה לבד והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אבל אמרתי לה שנהיה רק ידידים" אמרתי.
"למה היא נשארת כאן?" שאלה אמילי.
"כי אין לה איפה להיות" אמרתי.
"הכל בסדר?" שאלתי אותה, היא הסיטה מבט לצד בעצב.
"נזכרתי באדם, גם לו לא היה איפה להיות ולבסוף הוא בגד בי, עם מישהי מכאן… אני לא רוצה שזה יקרה שוב" היא אמרה.
"זה לא יקרה, לא איתי, אני מבטיח לך" אמרתי ונישקתי אותה.
נכנסנו לחדר, נופר ישבה על המיטה.
"אז, מי את?" היא שאלה את אמילי.
"אני אמילי, אני חברה של רוי" אמילי אמרה בחיוך.
"נכון, הוא אמר שיש לו חברה" אמרה נופר.

נקודת המבט של דן:
"איזה יופי!" אמרה מלי כשהגיעה לחדר האומנות.
"כמעט כל החדר צבוע, תמשיכו מחר" היא אמרה.
"רוצה שנלך לראות טלוויזיה במועדון?" שאלה אותי נועם.
"כן, שלי רוצה לבוא?" שאלתי את שלי.
"רק שנינו" אמרה נועם.
שלי הביטה אל נועם במבט כועס.
"אני רוצה לבוא למועדון, גם אם תרצי וגם אם לא" אמרה שלי לנועם.
"דן אתה בא?" נועם שאלה.
"למה אתן רבות?" שאלתי.
"דן, בוא" קראה לי נועם שכבר עמדה ליד הדלת.
"הוא לא רוצה, אל תכריחי אותו" אמרה שלי. לא הבנתי מה קורה כאן.
נועם התעצבנה היא התקרבה אליי.
"אני אוהבת אותך" היא אמרה ונישקה אותי.