הנפילים, הפלישה לכדור הארץ- הקדמה

הנפילים:
הפלישה לכדור הארץ
הקדמה

זה היה יום בלתי נשכח לבני המין האנושי.
הרוח הקרירה שלא הייתה אופיינית למזג האוויר החם והיבש ששרר באותו הזמן לא הסגירה אפילו במעט על העומד להתרחש. הרחובות היו מוצפים אדם, בכל פינה ניתן היה להבחין באדם מוכר, מחייך אלייך בחמימות כובשת-או מתבונן בך בעין צרה ועוינת. מתחת לפני השטח, נדמה היה שזה יום רגיל למדי;שטוף שמש יוקדת אך למרות הכל-מזג האוויר לא בישר על ההולך לקרות…
אך זה לא נמשך כך זמן רב.

דבר מוזר חדר אל שכבת האטמוספרה העוטפת את כדור הארץ, מתקדם במהירות וחולף מעל פניהם של בני האדם המבוהלים. מהר מאוד הכל השתנה. השמיים החלו להתפרץ בסופות ברקים עזות, והרוח הכתה בהם בכל הכוח, מאיימת להעיף את גופם בתוך האוויר הקר. האור שהגיע מן השמש נעלם מיד והתחלף בחושך איום כאשר אותו הדבר הדמוי לציפור ענקית החל להתקרב אל פני האדמה בזווית חדה במיוחד. מהר מאוד נשמעו צרחות אימה מתוך ההמון שהצטבר בחוץ. האנשים שהיו שם היו מבוהלים עד מוות, אך לא היא. אומנם הייתה רק בת 9, אך היא הייתה ההפך הגמור ממפוחדת. היא הייתה נלהבת ונרגשת מדיי. היא צפתה בשקיקה רבה אחר תנועת הציפור הענקית שעפה לעברה, מעבירה בה רוח איתנית אשר גרמה לשערה הבלונדיני הגולש לרקד בלי הפסקה. היא לא התרגשה. היא עמדה בלי פחד והביטה במתרחש סביבה בעיניים סקרניות וגדולות.
לפתע אותה הציפור נשברה לרסיסים. שבריה היו כמו שברי זכוכית, חותכים ומבריקים, מרחפים להם בין בני האנוש שנותרו המומים לאחר אותו הדבר שתקף אותם. הם לא זזו ממקומם. שקט חד קינן באוזניהם,מפציר בהם לסגת על נפשם כל עוד לא מאוחר: אך הם לא העזו לזוז – אף לא סנטימטר אחד.
"זה… זה נגמר?!" שמעה אוליביה הקטנה מבעד כתפה, היא בלעה את רוקה. מי אם לא היא ידעה שזאת רק ההתחלה. וכפי שכבר חשבה – זה לא איחר לבוא. ההתקפה התחילה באופן רשמי.
הברקים והרעמים שרעמו בקול עוצמתי את השמיים החלו לסטות מן מסלולם, מתקדמים לעבר היבשה, לעברם. מהר מאוד נשמעו זעקות מייסרות ופרכוסים חסרי מנוח, אך היא עדיין לא זזה ממקומה.
לפתע הם הגיחו משום מקום. הם היו רבים, רבים מאוד. בזה אחר זה הם נפלו על הקרקע, מתרוממים ממנה בקלות, בלי אפילו שריטה קטנה מן העוצמה האדירה של הנפילה. עיניה התוססות עקבו כמהופנטות אחר תנועותיהם המאיימות.
הם עמדו בצורה מעגלית, מיישרים עיניים יוקדות. כעבור שניות – נעלמו. מתוך עשרות, אם לא מאות הנפילים שעמדו שם, רק אחד נשאר. זה היה הנפיל האחרון שנותר.
עיניו היו כחולות אך קודרות וחודרות אל תוך עמקי הנשמה, מעבירות צמרמורת במבט חטוף אחד. הוא הרים את ידיו ושאף אוויר אל הריאות, שנראו כאילו מסוגלות להכיל כמויות אדירות. לאחר מכן קפץ בעוצמה אדירה על הקרקע. גל הדף עצום נגרם בעקבות אותה הקפיצה, גורמת לאנשים להיחנק למוות. בזה אחר זה הם נפלו, אך לא היא. גופה הקטן עדיין עמד מול גופו האיתני.
עיניו סרקו אותה במהירות. היא לא נראתה כמו כל בני האדם הפחדנים. הוא יכול לראות הערצה בעיניה התכולות, אך זה היה עניין זמני בלבד. הוא הביט בה, באותה בת האדם האחרונה שנותרה, לפחות לעת עתה. לאחר מכן נעלם גם הוא. רק אז הבינה שנותרה לבדה.

כך צלחה הפלישה לכדור הארץ…