הנשיכה – פרק 2

השעה של ההשתנות מתקרבת. כל הלהקה בהכנות, רק אני יושב בצד ומסתכל. לפני כמה רגעים סיימתי את ההכנות שלי, ולכן אני לא חושב שאני צריך לעזור להם להחביא את הרכוש שלהם, כדי שלא ייגרם לו נזק בזמן ההשתנות. זה לא שלי יש רכוש חוץ מהבגדים שלגופי. אריקה ניגשה אליי. "למה אתה לא בא לעזור?" שאלה. משכתי בכתפי.
"הייתי עסוק, ב… את יודעת מה, ואין לי כוח לעזור לכם לסדר את החפצים שלכם. גם ככה הם לא סובלים אותי". היא הינהנה, וחזרה לעבוד. אני מביט לשמיים ורואה שעוד מעט מחשיך. הגיע הזמן.
אני יוצא מהמחנה, ופוסע אל תוך היער. שם, בין כמה עצים ושיחים, יש מערה. עם אבן מספיק גדולה אפשר לחסום כל סוג של אור מבחוץ. עלתה לי תיאוריה לראש שבגלל שאנחנו משתנים רק בלילות ירח מלא, אולי ההשתנות תלויה באורו של הירח. אם אני אחסום את האור של הירח, אולי אני לא אשתנה…
ואולי כן. אבל שווה לנסות.
אני הולך ומגיע למערה. לפי השמיים אין לי הרבה זמן, אז אני הולך ומוציא מהמחבוא את האבן שהכנתי לי. היא בגודל מושלם, ודאגתי גם שיהיה אפשר להכניס ברווח צינורית קטנה שייכנס אוויר. התחלתי להרגיש עקצוצים בגוף. זה עכשיו או לעולם לא. נכנסתי מהר למערה וסגרתי אותה עם האבן. ווידאתי שלא נכנס אור מהרווח של הצינורית וחיכיתי. העקצוצים לא פסקו. כאב לי בעצם הזנב, והשיניים שלי כאבו כל כך חזק עד שרציתי לצרוח. האוזניים ניסו להתארך, והפרווה לצמוח.
לא, חשבתי בתסכול. זה חייב להצליח. זה חייב.
אבל זה לא הצליח. במהירות השתניתי לזאב, שלכוד בתוך מערה קטנה וקלאסטרופובית.
לעזאזל, נכשלתי.
********
הזאב יילל, לכוד בתוך המערה. הוא לא אהב את המקום קטן והחשוך הזה. הוא רצה לצאת. הוא גישש עד שמצא את האבן, ודחף בכל כוחו, עד שהוא השתחרר. אוויר הלילה היה כה נעים, והירח עגול ומלא. הוא שמע את יללות הלהקה שלו ברקע, והתחיל לרוץ אליהם.
כשהגיע, זאב האלפא הביט בו במבט חמור, נוזף. הוא התכווץ במקום, כמבקש סליחה. הוא לא היה בטוח שזה סיפק את האלפא. האלפא התעלם, וכולם התחילו במסע הצייד שלהם. זאבה אחת צדה סנאי, והגישה אותו לזאב. משום מה, היא נראתה מוכרת, כאילו ראה אותה בגילגול קודם. הוא לא התייחס לזה יותר מידי, ואכל את הסנאי.
הזאב הזה לא היה דניאל.
דניאל נעלם.