הנשיכה – פרק 3

כולם קמו בבוקר, מטושטשים מאתמול.
היינו לבושים, כי בדרך כלל אחרי שאנחנו משתנים חזרה אנחנו רצים להתלבש ונרדמים במקום. לקחו לכולם, ובמיוחד לי, להיזכר מי אנחנו. כשכולם נזכרו, הכל חזר להיות כרגיל. פרדריק, זאב האלפא והמנהיג של כולנו, ניגש אליי בזעם. "איפה היית לכל הרוחות שכולנו השתנינו? אתה יודע שזה מסוכן! בלי השגחה שלי ושל זאבי הבטא יכולת לצאת מהיער ולטרוף אנשים!"
הפעם אני הזעפתי פנים. אני שונא את זה שהוא מזכיר לי שרק הוא וזאבי הבטא יכולים לשלוט מעט בתודעה שלהם בזמן שהם זאבים. כדי להיות אלפא או בטא אתה צריך שזה שנשך אותך או אחד מההורים שלך יהיה כזה. לא יודעים מי נשך אותי, אז עכשיו אני אומגה. מהכי נחותים בלהקה. "הלכתי לבדוק משהו" אמרתי בשקט. "מה אמרת? לא שמעתי אותך. דבר בקול רם" הוא פקד עלי.
"הלכתי לבדוק משהו", אמרתי יותר חזק, בזעף.
"לא מעניין אותי שהלכת לבדוק משהו! תפסיק להיות כזה אנוכי! מה עם ההורים שלך? הבנתי שהם לא גרים עד כדי כך רחוק מהיער. מה אם היית מגיע אליהם ונושך אותם?" הוא דחף אותי אל האדמה. לא יכולתי יותר, הוא מערב את המשפחה שלי. קמתי במהירות לא אנושית מהאדמה והתנפלתי עליו. בהתחלה הוא היה קצת מופתע, אבל הוא גבר עליי בקלות, בכוח עוד יותר לא אנושי. אחרי שהחטיף לי מכות הגונות, הרים אותי מהחולצה ונראה שהוא רוצה לרסק לי את הפרצוף. "אסור לך לפנות נגד המנהיג שלך", הוא לחש בקול ארסי, ועזב אותי על האדמה. כאב לי בכל הגוף. פרדריק התחיל ללכת, אבל פתאום הסתובב בחדות והתחיל לבעוט בי. צרחתי מכאב. אריקה הגיעה מהקצה האחר של המחנה בריצה. "עזוב אותו! אולי הוא זאב, אבל אתה גדול ממנו! מה הוא עשה לך?!" היא הגיעה אליי והגנה עלי בגופה. "תפסיק", קולה רעד.
הוא התעצבן מעט. "אריקה, זוזי. זה לא עניינך". כשראה שהיא לא זזה, הוא ניסה להזיז אותה בעדינות, אבל בתגובה היא העיפה את ידו מעליה.
"בבקשה תפסיק, אבא", אמרה.
אבא? שאלתי את עצמי ללא קול. מבטו הרצחני של פרדריק התרכך. הוא הסתובב והפעם באמת הלך. האנשים מסביבנו התחילו להתפזר. רק אני ואריקה נשארנו. היא הפנתה את ראשה אליי, מודאגת. "צריך לטפל בך". ידעתי שהיא צודקת, שאני מדמם. אבל רק דבר אחד העסיק אותי. "פרדריק… אבא שלך? זה אומר שאת גם זאבת אלפא?"
היא הנהנה. "למה לא סיפרת לי? את לא חושבת שזה מידע חיוני? אני איתכם יותר משנה ולא היה לי מושג שאת המנהיגה העתידית של הלהקה. אני מתפלא איך את מרשה לעצמך להסתובב עם אומגה נחות שכמוני", אמרתי בזעם. ניסיתי להתיישב, אבל הפצעים שלי ברגליים שרפו. צרחתי מכאב. "אל תיהיה טיפש!" כעסה אריקה. קליאו, המרפאה של המחנה, הגיעה אלינו עם התיק שלה. היא הוציאה תחבושות ועוד אחד מהחומרים האלה שהכינה בעצמה, והתחילה לחבוש אותי. "אל תזוז, תתעסק עם משהו אחר. זה ישרוף לך".
אני עדיין כעסתי על אריקה שלא סיפרה לי. היא ישבה מולי והביטה בי בעיניים עצובות. "למה הוא הרביץ לך?"
"מי, אבא שלך?", היא התכווצה במקומה. לרגע הרגשתי לא נעים, אבל זה עבר לי מאוד מהר. "בגלל שלא הייתי עם כולם שהגיעה השעה להשתנות".
"אה, נכון. אתה טיפלת בעניין… הזה. תקשיב, אני מצטערת שלא סיפרתי לך. חשבתי שלא תדבר איתי". היא אמרה במבט שמתחנן שאני אסלח לה. פתאום היה לי כאב חזק ופיתאומי ברגל. צרחתי. "להירגע, להירגע", אמרה קליאו בקול מרגיע. "שמתי לך חומר מחטא".
הנהנתי לקליאו, וחזרתי להביט באריקה. "ואולי באמת לא הייתי מדבר איתך", אמרתי בקול ארסי. כעבור שבריר שנייה הבנתי מה אמרתי, אבל זה היה מאוחר מידי. דמעות עלו בעיניה, והיא רצה משם. "אריקה, חכי!" קראתי אליה, אבל היא לא חזרה.
ואז באותו רגע, הבנתי משהו חשוב.
הרגע איבדתי את הבן אדם היחיד שדיבר איתי.