הנשיכה – פרק 4

כל השבוע ניסיתי להתקרב אל אריקה. להגיד לה שאני מצטער, שהתנהגתי בטיפשות. אבל כל פעם שהייתי במרחק של עשרה מטרים ממנה, היא מיד התרחקה. עברו עלי הרבה דברים נפשית, ועלו לי עוד כמה תיאוריות בנוגע להשתנות שלנו. אני חייב לשתף מישהו. אבל מה משנה העובדה שניסחתי בראשי נאום התנצלות, אם היא אפילו לא מוכנה לראות אותי?
אחרי עוד פעם שהיא ברחה ממני, אני מתיישב בקצה המחנה, מיואש. "לא מפסיק לרדוף אחריה, מה?" אמר מישהו מאחוריי. אני מסתובב ורואה את סיימון, זאב שגדול ממני בשנתיים בערך. הוא התיישב לידי, אפילו שלא ביקשתי ממנו. "איך אתה יודע?" שאלתי אותו. סיימון גיחך.
"אתה רציני? כולם פה רואים איך את הולך אליה והיא מתחמקת!" סיימון נענע את ראשו בסלחנות.
"אני… אני מנסה לבקש ממנה סליחה. טעיתי, פגעתי בה, ואני רוצה להתנצל… אבל איך אני יכול אם היא כל המן בורחת ממני?" אני נאנח בתסכול.
סיימון מצקצק בלשונו. "בעיה. אני יכול לעזור לך, אם אתה רוצה". הרמתי את ראשי והזדקפתי. הבטתי בסיימון בפליאה. "איך?"
"נו, אתה יודע, להגיד לה שאני צריך לדבר איתה בצד ואז בזמן שהיא מחכה לי אתה פתאום נכנס ומתחנן שהיא תסלח לך", סיימון גיחך. "בעצם, זה מצחיק כשמדמיינים את זה. במיוחד הקטע האחרון. אתה רוצה את העזרה שלי או לא?"
היססתי. איך אני אדע שהוא באמת יעשה את זה? אבל כרגע הוא העזרה היחידה שיש לי.. אין לי ברירה אלא לסמוך עליו. "כן", אני פולט. אני מסתכל עליו מיד לראות איך הוא מגיב, אבל הוא רק חייך. "ידעתי שלא תסרב", הוא אמר. "אחרי האוכל תחכה מאחורי האוהל שלי, וכשתראה שאריקה מגיעה, תצא". הנהנתי, והוא קם והלך. מה אני אעשה עד לאחרי האוכל? זה יהיה רק עוד חצי שעה. אני לא ידעתי אם אני אוכל לחכות בשקט עד אז. ליבי פועם בקצב מהיר מהאדרנלין של ההתרגשות. אני מחליט לכתוב את הנאום שלי על דף, כדי שאני לא אשכח אותו ברגע האמת.
נקווה לטוב.
* * * * * * * * * * * * *
אני מחכה מאחורי האוהל של סיימון. עזבתי את האוכל לפני כולם כדי להגיע לפה בזמן, ואפילו להקדים. אני מוציא את הפתק שבו כתבתי את הנאום ומשנן שוב את הכל. אני חייב להיות מוכן. אחרי כמה דקות שעברו כמו נצח, אריקה מגיעה. אני סופר בלב עד שלוש כדי להירגע. ועוד עשר לשנה הבאה. ועוד שתיים. בסוף אני עוזר מספיק אומץ כדי לצאת אליה. אריקה רואה אותי ומתחילה לסגת אחורה. "תתרחק", היא אומרת בכעס. "איפה סיימון?"
אני תופס בידה. "עצרי רגע, אריקה!" אני מתחנן אליה. "אני חייב להגיד לך משהו". היא מנערת את יד שלי ממנה ומשלבת ידיים. "קדימה, אני מקשיבה", היא רוטנת. אני נושם עמוק ומתחיל לדקלם את הקטע שלמדתי בעל פה:
"אני מצטער, אריקה. מצטער מצטער מצטער.
אני לא יכול לחשוב על שום דבר שיפצה על ההתנהגות המטומטמת שלי. כעסתי והכעס עיוור אותי. לא ראיתי את הרצון שלך לעזור לי. הבנתי שאת החברה הכי טובה שלי אי פעם, וזה לא משנה מי הוא אבא שלך, ואם את זאבת אלפא או אומגה. בכל חיי אף אחד לא הבין אותי טוב כמוך. ואני בטיפשותי הלכתי והרסתי את זה.
האם תוכלי אי פעם לסלוח לי?"
אריקה הביטה בי, המומה. הבנתי ממנה שלא, אז הסתובבתי מאוכזב. התכוונתי ללכת, ואז היא התנפלה עלי וחיבקה אותי. "ברור שאני סולחת!" היא פרצה בבכי. חיבקתי אותה חזרה, וככה עמדנו מחובקים כמה דקות.
"אהבה, יש באוויר. התגשמות חלום…" זמזם סיימון מאחורינו. קפצנו בבהלה והסתכלנו עליו. "סיימון!" אמרה אריקה בפליאה. הוא צחק, ואנחנו הצטרפנו אליו. אבל לרגע חשבתי על מה שסיימון שר. האם אני אוהב את אריקה?…

…אני חושב שכן.