הסיפור החדש אין עוד שם פרק 1

שעות.
שעות על גבי שעות.
שנים,ככה זה הרגיש.
שנים היתי מתחת למים,טוב,אולי לא שנים,אבל זה היה ככה,מוזר שלא מתתי כבר,לא ידעתי שאני ובני אדם בכללי יכולם לא לנשום כול כך הרבה זמן.
כול הזמן הזה רק דבר אחד הדהד לי בראש:
׳לין…׳
כעבור זמן (לא יודעת כמה) ראיתי את לין,היא שחתה לכיוני,גם היא כמוני לא נושמת אך חייה,לא דיברנו (איך אפשר לדבר מתחת למים?) התקרבנו אחת לשנייה התבוננו בעיניים אחת של השניה.
ככה אנחנו מסימות את חיינו.
מתחת למים.
כשהסתכלתי בתוך עיניה נזכרתי בדברים שנשכחו.
~פלאשבק~
~טוק טוק טוק~ דפיקה על דלת חדרי.
עזבתי את הברביות שסירקתי ורצתי לדלת.
בפתח עמדה ילדה שנראתה בת שבע,בגילי.
היה לה שיער חום גלי ארוך ארוך די דומה לשלי רק ששלי קרה (תסרוקת שבה השיער מגיע קצת מלפני הכתפיים) היא הייתה רזה נורא והבגדים נפלו עליה ברישול,היא נראתה כאילו רע לה וכבר שנים לא חייכה,קפצתי עליה בחיבוק חם ושאלתי אותה אם היא רוצה לראות את אוסף הברביות שלי.
רק בערב אחר כך היא סיפרה לי ששמה לין ושאביה הרג את אימה.
~סוף פלאשבק~
הסתכלתי בעיניה של לין והתקרבתי עליה וחיבקתי אותה כמו אז,לפתע כול המים נוקזו ושנינו עמדנו בבמה עגולה,לפתע שמנו קול.
״ברוכות השבות האחיות לין ואמה״