הסיפור הפרטי שלי פרק 1
הרגליים שלי מתופפות בחוסר סבלנות על הרצפה, למרות כל העידודים של אמא שלי היום בבוקר אני לא מאמינה שאני אוכל לנצח, אני לא יכולה לעשות את זה.
כשאני מציצה החוצה אני מגלה שלושה אנשים יושבים על כיסאות, משועממים, עייפים, לאחר מאות אנשים שכבר ראו, והסיכויים שלי אפסיים.
בסופו של דבר אני מזומנת, אני קפואה, מביטה במבטים האדישים שלהם, לא יכולה לזוז.
אני לא יכולה, אני פשוט לא יכולה להגיד את השורות ששיננתי שנים, אני כל כך עלובה עד שאני אפילו לא יכולה לענות על השאלות הפשוטות שלהם.
"מה שמך?"
"ילדה, את שומעת אותי? שאלתי אותך משהו?"
"ילדה, אתה בסדר? את מקשיבה?"
"ילדה, אין לנו את כל היום!"
"תעני לנו כבר!"
"ילדה!!!"
הצעקה מעירה אותי מהתרדמת המפוחדת שהייתי שקועה בה עכשיו, אני מביטה בהם במבט ישיר וערני.
"שמי דינה רוקפור. אני בת שלוש עשרה. אני מירושלים. אני יכולה להתחיל?" אני שואלת בתקיפות.
"כן. תתחילי." אומר האיש שנראה לא מעוניין בי בעליל.
"איש חכם אמר לי פעם, שהתוצאה לא באמת חשובה, שאנחנו לא צריכים לחשוב על מה שנשיג, אלא על הדרך שבה אנחנו משיגים את זה, כי לא משנה לאיזו פסגה נגיע, תמיד תהיה פסגה גבוהה יותר לכבוש, ובסופו של דבר המרדף שלנו אחרי האושר לעולם לא יפסיק." התחלתי להקריא בקול עמוק.
"האיש הזה היה סבא שלי, וזה קצת אירוני שהוא אמר לי את זה, כי בעצם המטרה שלו הייתה להשיג המון כסף, והדרכים שבהם השיג את המטרה היו מלוכלכות ומגעילות מאוד. כשהוא נרצח בידי המאפייה הירושלמית שאתה הסתבך אני הבטחתי לעצמי להקשיב לעצה שלו, אבל בעולם נוראי כמו שלנו זה קשה, קשה מאוד." אני ממשיכה והשופטים כבר לא אדישים, הם מביטים בי בעניין.
"שמי דינה רוקפור, ואני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי, הגעתי עד לכאן, ועכשיו, אתם תקשיבו לי, עד שאני אסיים." אני אומרת בתקיפות כזאת שהם מהנהנים בבהילות.
"ובכן, הכל התחיל לפני שנים רבות…"
תגובות (0)