העלה האחרון שעל העץ – פרק שלישי (חלק א')

"את לא יכולה לעשות לנו את זה!" התייפחה ביתי, ניבי.
"את לא יכולה לעזוב את העסק, את הבית, את המשפה!" הדגיש מארק שנשען על הקיר ועישן בפסיביות סיגריה אחר סיגריה. כבר שנים שהוא לא מעשן.
"אני מצטערת. באמת מצטערת! אבל אני חיייבת! תבואו איתי ונהייה מאושרים שם! יחד! כולנו! נתחיל מחדש! נהייה כמו כולם!" עודדתי
"אבל אני לא רוצה להיות כמו כולם!" צעקה ניבי, "אני רוצה להיות מיוחדת! אהודה, אהובה, עשירה! זה מה שאני!".
"זה מה שסבא ביקש, וזה מה שנעשה!" צעקתי חזרה.
"אני לא מאמינה שאת עושה את זה!" היא צעקה שוב וטרקה את דלת חדרה.
שמעתי את רשרוש המפתחות מן החדר.
הסתכלתי על מארק. מארק הסתכל עליי. הוא נענע את ראשו, כיבה את הסיגריה, לקח את מעילו מן הקולב ויצא מהבית.
שמעתי אותו סוגר את השער, וראיתי את דמותו מתרחקת מן הרחוב.
הייתי שבויה במחשבות. מיליוני מחשבות טורדניות, רעות, מעיקות.
מה לעשות?
אני אוהבת את אבא ומכבדת אותו. גם שהוא מת.
אני אוהבת את מארק וניבי.
אני שבויה בין שני עולמות.
נפרדים. מתנגשים.
אהבה, ואמונה.
לפעמים זה מסתדר! לעיתים לא. לעיתים קרובות לא.
מה לעשות? אני חושבת שאני משתגעת!
דפקתי על דלת חדרה של ניבי.
אין עונה.
דפקתי שוב.
שמעתי אותה זזה.
דפקתי שוב. הפעם דפיקות חזקות ומהירות.
היא פתחה בהיסוס עד החצי.
"אפשר להכנס?" שאלתי ברוגע
"לא" ענתה נחרצות.
"את כועסת?" שאלתי
"איזו שאלה זו בכלל?!"
שתקתי.
"בואי נדבר על כוס קפה. רוצה?"
היא יצאה לאט מן החדר. מהססת. כאילו בודקת שאף אחד לא רואה.
התיישבנו אחת מול השניה במטבח, בזמן שהמים רתחו.
הושטתי לה את דף הצוואה, שהיה כבר מקומט ודהוי מרוב שהחזקתי בו.
היא קראה. קראה בעיון רב. 'היא ילדה נבונה! היא תבין!' חשבתי.
היא הניחה את הדף במרכז השולחן ונאנחה.
"אני לא מאמינה שזה מה שסבא ביקש" אמרה "למה דווקא את? ולמה הוא חושב שרק את לא הטבעת את חייך כאן? הרי לך יש בעל וילדים ועסק גדול ומצליח, מכירים אותך בכל העיר!"
"אני יודעת…" לחשתי בקושי ומהרתי לקום כדי למזוג את המים שרתחו לכוסות.
הגשתי לי ולה את כוסות הקפה והתיישבתי באי-נוחות.
"הוא לא סיפר לך על זה קודם?" שאלה כשדמעות בעינייה.
"לא" אמרתי, מנענעת את ראשי.
היא לגמה מן הקפה ופרצה בבכי
"אני לא מאמינה שזה קורה! קודם סבתא, אחר כך סבא ואז את?" היא אמרה-שאלה ובכתה.
היא נגבה את דמעותיה בשרוול חולצתה ולגמה עוד לגימה. מנסה להרגע.
לגמתי גם אני. לא יכולתי לדבר. הדמעות חנקו את גרוני והציפו אותי מבפנים. אבל לא רציתי לבכות. לא ליד ריבי שלי.
"אז מה את חושבת שצריך לעשות?" שאלתי אותה.
היא חשבה. וחשבה. וחשבה, ואמרה:
"את באמת חייבת לעשות את זה?"
הינהנתי בראשי לסימן 'כן'.
"טוב…" היא נאנחה ופתחה:
"אני חושבת שזה מה שסבא היה רוצה… אני לא מבינה איך ולמה, אבל זה סבא…" אמרה וצחקקה מעט.
נזכרתי באהבתה לאבי. עד כמה שתמכה בכל רעיון שלו והסכימה לכל דבריו.
הרצנו זכרונות מצחיקים וצחקנו עד שנשכחו הדמעות.
ואז היא לחשה:
"אם את הולכת אני באה איתך…"
"מה קרה? שינית את דעתך?" אמרתי בלעג. ואחר-כך הצטערתי על זה מאוד…
"כן…" היא לחשה וחיבקה אותי.
"אני מקווה שגם אני אהייה רבנית כשאגדל…." אמרה ושתינו פרצנו בצחוק מתגלגל.
"טוב. אני עייפה, אני הולכת לישון." פיהקה ריבי.
"לילה טוב יקירה!" קראתי לעברה אחרי שסגרה את הדלת.
חיכיתי למארק. לספר לו שריבי מסכימה לבוא איתי. ושהכול בסדר.
השעה הייתה כבר אחד-עשרה בלילה. רעש וצפצוף המכוניות נחלש והתמעט עד ליום הבא.
חיכיתי לבואו של מארק. לשמוע אותו הולך במדרכה לעבר הבית. לשמוע את השער הנפתח ונסגר, ולראות את פניו מכייחות וזורחות כפי שהיה קדם. לפני טרגדיית הצוואה.
חיכיתי וחיכיתי. אבל הוא לא בא.
'אני רק מקווה שלא קרה משהו, השם ישמור!' חשבתי.
הרמתי את שפורפרת הטלפון, וחייגתי את המספר של מארק. אין עונה. הטלפון סגור.
'אולי הוא לא לקח טלפון?' הרהרתי.
היתקשרתי שוב. הפעם מודאגת ולחוצה יותר.
אין עונה.
התקשתי לאמו, ריבקה, אולי הוא אצלה.
"הלו?" נשמע קולה מבעד האפרקסת
"שלום ריבקה, זו שרה, אני מצטערת אם הערתי אותך…"
"לא, לא, ילדתי, הכל בסדר גמור! שמעתי על אבא, אני כל כך מצטערת לשמוע…. איך זה קרה?"
"אולי מהסרטן, אולי מצער, או אולי מזקנה?…" אמרתי-שאלתי.
"טוב מתוקה שלי, למה התקשרת?"
"רציתי לשאול אם מארק אצלכם? הוא יצא לפני שעתיים מהבית ולא הודיע לאן. והוא לא חזר. חבתי שהוא אצלכם."
"לא ילדתי, אני מצטערת, הוא לא כאן. והוא גם לא הגיע מקודם. התקשרת אליו?"
"כן. והוא לא ענה. התקשרתי פעמיים."
"נסי שוב יקירה. אני אשאל את ראובן."
"תודה לך ריבקה"
"אין בעד מה יקירתי! לילה טוב"
"לילה טוב" אמרתי והורדתי את השפורפרת.
חייגתי שוב למספר של מארק.
"הלו?" זה לא היה קולו. זה היה קול אישה! מה? זה לא יכול להיות! זו בטח טעות!
"סליחה טעות במספר!" מיהרתי לומר והורדתי את השפורפרת.
חייגתי שוב, הפעם משתדלת לדייק במספרים. הסתכלתי על המספרים. כן. הפעם זה המספר הנכון!.
"הלו?" לא נכון! זה לא קורה לי! אולי הוא איבד את הטלפון והאישה הזו מצאה אותו?…. יכול להיות! צריך לבדוק!
"שלום, מי מדברת?" שאלתי בטון סמכותי.
"מי את? את התקשרת!" ענתה לי בחוצפה.
"תגידי לי ילדונת, את מצאת את הטלפון הזה?"
"סליחה גברתי, מה את רוצה ממני?"
"אני רוצה לדעת של מי הטלפון הזה!" כמעט צעקתי.
"של מארק, מי מדברת לעזאזל?!"
"מי את?!" שאלתי בקול מבוהל
"מזאת אומרת?"
ניתקתי. הייתי בהלם. לא יכול להיות שהוא בוגד בי…
הוא עוד יחטוף על זה!
התחלתי לבכות.
נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה.
"הוא בוגד בי…" יבבתי "זה לא קורה לי!"
בכיתי והתייפחתי. כל כך כעסתי! רציתי להרוג אותו! לכסח אותו! להראות לו מזה! הוא עוד ישלם על כל! בוגד עלוב!
בכית ובכיתי עד שנרדמתי.
לילה טרגי…