הערפד שלי- הקדמה

לילי רצה במסדרונות הארוכים העשויים מאבן עתיקה, "חכי" קרא אחריה קול. נשמעה צרחה באופק ולילי החלה לבכות. "איפה אני?" צרחה לקירות החשוכים וקרים. לפתע מולה, שם ישר מולה, היא הבחינה בדלת. היא אספה את שארית כוחותיה והמשיכה לרוץ אל הדלת. היא לא ידעה למה היא בורחת, ממה או ממי אבל היה ברור לה שזה לא יגמר טוב. נשעה הייתה שעת לילה מאוחרת, היה ירח מלא והיא הבחינה מולה בשביל המוביל אל יער, היא רצה בשביל בתוך היער השחור והמפחיד עד שהתעייפה והחליטה לנוח מעט. ואז מולה היא ראתה דמות באופק שהולכת ומתקרבת במהירות. כאשר התקרב יותר לילי הבחינה שזהו נער בערך בגילה, לבן, חיוור, ועיניו אדומות ובוהקות בחושך. "חכי" אמר בקול מפתה וכנה, "אינני רוצה לפגוע בך" אמר הנער, "שמי הוא קיוט, ואני רק רוצה לדבר" הוא הרים את ידיו כלפי מעלה, לכניעה. לילי נרעדה ריחו היה משכר ופניו מהפנטות. ידיה של לילי רעדו, היא רצתה לברוח או לצרוח או כל דבר אחר, אבל היא לא יכלה היא הייתה משותקת. "זה בסדר" אמר ועצר במרחק של כמה סנטימטרים ממנה והתיישב לצידה. היא התרחקה ממנו מעט, "מצטער" אמר בקול כנה שוב והצער היה מורגש בקולו, "אני יודע מה אני גורם לך, אבל זה לא בשליטתי". לפתע היא נזכרה בחרבה המונחת בנדנה על גבה, "המון זמן עבר מאז שראיתי את החרב הזאת" אמר קיוט "קלטור נכון?" שאל בחיוך משועשע לפתע. "כן" ענתה לילי "היא עוברת כבר המון דורות במשפחה שלי" "מעניין" ענה קיוט בפנים מהורהרים "מה?" שאלה לילי בעניין "שום דבר" ענה רציני לפתע. "אני צריך ללכת" אמר בעצב "קחי את זה" אמר והושיט לה שרשרת על ינג ויאנג. "אנחנו אחד" אמר בעודו שם לה את השרשרת על הצוואר. "תודה" אמרה לילי בכנות, אף על פי שלא היה לה מוגש למה הוא התכוון. לפתע הוא משך אותה אליו ונשק לה על שפתיה ברצינות שהייתה בה קלילות מסוימת, ומשך אותה לחיבוק אחרון. "להתראות" אמר, לילי הסתובבה להשיב לו, אך הוא נעלם. "לילי!" שמעה לפתע קול מוכר מאחוריה. זה היה קולו של ניק. חבר שלה. וקולו המוכר גרם לה לבכות מרוב אושר, שהיא שומעת את קולו. אבל היא לא ראתה אותו. הוא המשיך לצרוח את שמה וקולו נשמע קרוב מתמיד, אבל היא עדייו לא ראתה אותו. ואז היא התעוררה.