רק ידידים- פרק 1

אני מלאני, נערה בת 16, כן שיא שנות חיי…לא
יש לי טבלת יאוש תלויה על הארון מכיתה ז' אני מתה לעוף מבית ספר כבר אני רוצה שזה יגמר נמאס לי להידחק בן כול הצבועים האלה במסדרונות כל פעם חושבים שהם יודעים מה הם חושבים עד שמישהו בא ואומר להם לא אז הם משנים את דעתם אני חושבת שהם דיי בטוחים שאני מחכה לאישור שלהם אם אני בסדר או לא…. לא ממש הם מעניינים לי את הלבלב עדכון גם לו לא אכפת למה אני חייבת ללמוד עם אנשים כל כך טיפשים הייתי צריכה לסכם את המידע שאני יודעת עליהם במילא אחת הייתי אומרת 'בורות'.

אני שופטת אנשים לפי הבגדים שלהם אני יודעת שזה די טיפשי אפילו אותי שופטים לפי הבגדים שלי המכנסיים השחורים עם הקרעים האולסטאר השחורות וחולצת הגולגלות זאת לא אשמתי שאני לא אוהבת ורוד או כל צבע אחר ביקום חוץ משחור.

דיינה, המטומטמת הכי גדולה המשפט הכי מורכב שלה היה "אוי, מלאני תפסיקי לדכא את כולם עם השחור שלך" תמיד אותה תשובה "דיינה, קפצי לי ועופי לי מהפנים".

כריס, הידיד היחיד שלי בכול בית ספר, הוא יודע עלי הכול. "בוקר טוב, מלאני" אמר כריס "כריס עברנו על זה מלא פעמים בוקר לא יכול להיות טוב קמתי מוקדם בשביל ללכת לבית ספר" אמרתי, כריס צחק כרגיל שום דבר משתנה בעיר הטיפשית הזאת שיקרה לי כבר משהו טוב אולי המשפחה שלי משפחת "פרפקט" תחליט סוף סוף לעזוב את העיר המחורבנת הזאת.

אחרי שש שעות מפגרות של לימודים נגמר היום הטיפשי נגמר סוף סוף, במקום ללכת היום לבית ישר החלטתי שהיום אני רוצה לרסס על קיר הגרפטי, השבלונות הספריי הכול בתיק תודות למוח הדגול שלי.

הגעתי לקיר הגרפיטי , זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאני עושה את זה אני מרגישה שזאת הדרך שלי לבטא את עצמי,יש לי ציור קבוע אני מציירת אותו ברחבי העיר, השלד עם הרובה התחלתי לרסס עד שלפתע שמעתי "תניחי את הספרי ותרימי ידיים", פאק פאק פאק איך זה קרה לי טוב אין בררה אולי ככה ההורים שלי סוף סוף יבינו שאני לא כמו האחים שלי. הסתובבתי עם ידיים מורמות זה היה כריס.

"כריס, מה אתה עושה פה הבהלת אותי חשבתי שעומדים לעצור אותי זה לא היה מצחיק" אמרתי במהירות. "וואו, אני הרגע הצלתי לך את התחת וזאת התודה שלך אם שוטרים באמת היו באים לפה היו עוצרים אותך" אמר כריס. "אולי רציתי שייעצרו אותי מאיפה אתה יודע?" אמרתי, זה לא פעם ראשונה שדברים כאלה קורים כמעט כל פעם שקוראים דברים כאלה בשלב מסויים אנחנו מתחילים לפלרטט זה די מוזר אני לא יודעת למה זה קורה,בשלב הזה הגוף שלי ושל כריס היו קרובים."למה, כדי להראות להורים שלך כמה את לא דומה לאחים שלך" אמר כריס והתקרב עוד צעד, אף פעם לא שמתי לב כמה מידע חלקתי עם כריס על החיים שלי טוב אנחנו מכירים כבר שנים אבל עדיין."לא" אמרתי והסתכלתי אל הרצפה,"מלאני,אמרתי לך מלא פעמים את לא חייבת לעשות את כל זה כל האקט הזה של הפורענות" אמר כריס", "ידעתי, ידעתי שאתה לא תבין" התחלתי לקנות את זה שאולי אם אני אתן לא סיכוי אז הוא יתעלם מהאקט של פורענות. התחלתי לרוץ שמעתי את קולו של כריס "מלאני חכי, תעצרי ,בבקשה" רצתי עד שהגעתי לספסל ריק מרוחק, "תודה לאל שעצרת" שמעתי את קולו של כריס, "מה אתה רוצה ממני עכשיו?" אמרתי בכעס לא היה לי אוויר בריאות ושום כוח ברגליים בשביל לרוץ. "אני כל כך מצטער מלאני אני יודע שזה נושא רגיש ואני טיפש ואני ממש מצטער" אמר כריס,"טוב, קיללת את עצמך בשבילי תודה חסכת זמן אני סולחת לך להזכיר לך שאתה היחיד שאני מדברת איתו"אמרתי. "מלאני, אני רוצה להגיד לך ש… אני ממש שמח שאנחנו ידידים" קמתי מן הספסל ואמרתי "טוב,בוא נפסיק להיות רגשיים אתה באה יש משהו שאני רוצה להראות לך".