– הפנימיה – 37
' מה נראהה לכם !? ' צעקתי 'שתוכלו להסתיר ממני שאמא שלי בחיים ?! ' שאלתי והורדתי קצת את הקול
דיימון ניסה להרגיע אותי ולפני שהוא הוציא מילה אמרתי לו שיסתום את הפה
__________________________________________________________________
' אמא שלך לא בחיים את חולמת.' ניקולאס התערב ואמר ברוגע פשוט.
' היא כן אני יודעת שהיא כן ! ' אמרתי לו 'תספרו לי ! עכשיו ! ' הוספתי למשפט
' כדיי שמה ? תצאי לחפס אותה ? תפגעי בעוד אנשים ?! מה את רוצה לעשות עם זה ?! את ידעת שהיא בחיים ומה הלכת לעשות, לקחת אקדח ובאת לפוצץ לנו ת'רואש ! מה הצעד הבא ? לא את כל העולם את יכולה להרוג ! ' לירון צעק והתפרץ עליי
' ואוו. אז פגעתי בך ! מה קרה ? זרקתי אותך ? כי אני אוהבת מישו אחר ? כמה זמן כבר אתה יכול לבכות בגלל זה ? כמה זמן לא תוכל לסתכל לי בעיניים ? ' התפרצתי עליו לפני שיזרוק עוד מילה אחת לא במקום
' אני יכולה להתערב איתך . שאין מצב שתוציא ירייה אחת עליי.
כי את עדיין אוהבת אותי באיזה שהו מקום ג'יני !
אז אל תשחקי לי אותה איזה אמיצה עכשיו ' הוא אמר והסתובב בדרך לדלת
יריתי לו ברגל שמאל שנייה לפני שפתח את הדלת וברח מישם
' עדיין אוהבת אותך ?
באיזה שהומקום, הכי קטן, יכול להיות.
אבל הירייה ? לא היית חייב לבדוק אותי. ' אמרתי לו בהתנשאות
בזמן שהו נפל על הרצפה מכאבים ורוני הלכה להביא קרח
' מה את עושהה? ! ' דניאל צעק עליי
ניקולאס גיחח שם בצד ואז הסתכל בפצע וראה שזה חמור, מאוד
'אה. וכדיי שתתפל בזה, אין לי מושג מה יש בכדורים האלו. ' אמרתי לו בלי טיפת רגש
סטפן הלך מישם אחריי, הרחתי את הריח שלו עוקב אחריי
ואז הוא עצר , ומייקל המשיך ללכת אחריי
' אני לא ידה קטנה, אני יודעת לאן אני הולכת ' אמרתי לו, ידעתי שהוא שומע,
' אז כדיי שתחביאי את האקדח אם את כבר לא עסוקה בלחשוב לאן את הולכת. ' הוא אמר
והתקר למעקב קרוב יותר
' טוב נו למה אתה בא אחריי ? כולה פצעתי את חבר שלך לך תטפל בו זה עדיף ' אמרתי בלי רגש
' אני מזכיר לך את בפנימייה מלאה ילדים תחביאי את האקדח ' הוא אמר לי בראש, והתחלנו לדבר במחשבות
'אתה יודע שסטפן עוקב אחרינו ? מצותת לנו כה ? ' אמרתי לו, בראש
' תחביאי את האקדח עכשיו ג'ן ! ותפסיקי לשנות נושאים ' הוא אמר לי, המשכנו את השיחה בראש
חייכתי שמתי את האקדח בחגורה 'טוב לך ? אתה רגוע ' שאלתי
' עדיין לא, את רוצה לדעת איםה אמא שלך ? ' הוא שאל
' סטפןן ' אמרתי לו ורמזתי לו שהוא מקשיב
'הוא לא יכול למצוא אותנו פה גם לא לשמוע ' מייקל אמר
' איפה אנחנו באמת ? ' לא שמתי לב שהגענו למקום אחר לגמריי
' רצית את אמא שלך, את לא מפסיקה לחשוב על זה. אפילו כשאת עם סטפן '
' ואו ציתות לפרטיות. ' אמרתי לו ועלה לי חיוך על הפנים, ברגע ההוא שנזכרתי בסטפן
' תקשיבי, אנחנו יכולים להכנס פנימה, ליום שבו אמא שלך הולידה אותך ושעתיים אחרי זה הוברחה ואז נגנבה, אבל לא ככה. ' הוא אמר
' מה זה לא ככה ?' שאלתי
'נו את יודעת את הדרך את יכולה להכנס אני יראה לך, אנחנו לא במצב המתאים ואין לנו כלים מתאימים. תיהיה בתוחה, שנחזור לפה ' הוא אמר
' מתי ? מחר נגמר החופש לא ? ' אמרתי 'אין לי מחר. ' הוספתי
'ישלך את כל הזמן בעולם ! עוד לא הבנת ? את מיוחדת. ' הוא אמר
' טוב. מחר. ' אמרתי כאילו שהבנתי, לא הבנתי כלווום .
' מחר. את בספסל שפגשת את אבא שלך בשעה 6 אחרי הלימודים…
תבואי בשחור. קחי אקדח שאת כן יודעת מה יש בו ' הוא אמר
' סגור ' אמרתי
-בום- היה הבזק לבן לרגע, ואז היינו בבית
שנייה אחריי שחזרתי מריימון רצתי לבית של סטפן
וראיתי, שכל זה לא קרה. חזרתי בזמן, הם יודעים ?
' לא הם לא יודעים ' מייקל אמר לי בראש וחסם את כולם
חייכתי אליו ואז הלכתי לסטפן התישבתי לידו ואמרתי לכולם שאני מצתערת ושלא יקרה שוב,
נתתי לו נשיקה והוא חיבק אותי, טיפאני הייתה עם דיימון ורוני נמרחה על מייקל
לא יכולתי שלא להסתכל על לירון ולבדוק אם הכל בסדר ברגל שלו
לא יכולתי שלא לשים לב, שכולם יודעים משהו, על זה שאני מיוחדת [?] והם פשוט לא יודעים שאני
כן יודעת, שאני מבינה שמוסתר ממני משהו הם התנהגו כאילו הכל בסדר
ולי היה ים של מחשבות שרצו לי בראש בזמן שכולם חסומים
' למה את חוסמת אותי ? ' סטפן שאל אותי בשקט
' מה ? ' שאלתי כי לא שמתי לב
' למה חסמת אותי ? ' הוא שאל
' לא סתם חשבתי על משהו… עזוב (: ' אמרתי וחייכתי
הוא נישק אותי, והמשכנו להתנהג כרגיל, ואוו. זה ממש הורס אותי
איך הם יכולים ?
_________________________________________________________________
סוריי על הפרק הקצר :<
תגובות (0)