הפנימייה לילדים אחרים# פרק 7
"אז מה הבעיה שלך?" שאלתי את אמבר והיא הרימה את גבותיה בהפתעה. היא הייתה נראית מובכת מכל המצב. לא התכוונתי שתרגיש לא בנוח איתי.
"הבעיה שלי? היא מתחה את הזמן אבל לא נראה שהייתה לה בעיה לספר. המילים התגלגלו לה בחופשיות. "אממ… לא נעים לי להגיד דברים כאלה למישהי שאפילו לא דיברתי איתה חמש דקות. אז אני לא יספר לך, כאילו… את נראית נערה סבבה וזה, אבל אינלי חשק עכשיו." היא חייכה חיוך, הפעם צבוע. הוא בלט ותפס שטח איכסון רחב מהפנים שלה. אוקיי, היא נראית עכשיו נורא סנובית.
"אה. לי יש הפרעת קשב נורא קשה." אמרתי בשטף, חשפתי את זה דווקא למישהי שכל כך שנאתי כרגע, אבל היא השותפה שלי לחדר, אני אצטרך אולי לסבול אותה הרבה. יאללה קלואי, תנסי להתחבב על פני אבן [מסורטטת בעדינות ומייוחסת לכל הדקויות*], בואי נראה אם תצליחי. למרות שאולי השם פני מלאך סגור יותר מתאים. אוייש. על מה אני חושבת. שמות מוזרים לאנשים כנראה זה לא התחום שלי, גם לא מרוויחים מזה כל כך.
נפרדתי ממנה לשלום והלכתי אל החדר של אבלין. הדיוקן היה שעון על הקיר, כבר גמור ומוכן. "וואו! זה מהמם." הבטתי בסרטוטים המושלמים. בהחלט מגיע לה למלוך על ממלכת היצירות.
"איפה השותפה שלך לחדר?" שאלתי אותה בהתעניינות והיא הזיזה את ראשה בתסכול.
"בבית חולים אולי?"
"אה, שרה השותפה שלך?!" איך לא קלטתי את זה עד עכשיו. אני לגמרי סתומה. אבלין הנהנה ומשכה בכתפייה.
"מי המנהל או המנהלת פה?" שאלתי אותה והיא נאנחה.
"את חופרת." היא חייכה בידידות. אוקיי. היא אוהבת את החפירות שלי, זה טוב. "והמנהלת זאת אלייזה, וכן, היא בקומה למטה. בכניסה. את תראי משרד ותגיעי אליה. אה, ותזכרי לדפוק. אחרת המשוגעת הזאת לא תכניס אותך."
"טוב. תודה רבה על כל העזרה!" קראתי אליה מרחוק ורצתי אל המעלית. לחצתי לחיצה קצרה על הכפתור והמעלית הגיעה. נכנסתי לתוכה והבחנתי בג'יימס יושב על הכורסא שבלעה אותי לתוכה פעם שעברה. לא הבטתי בעיניו בשום אופן.
"לאיפה אתה?" שאלתי אותו והבטתי בכפתורים של המעלית. רק שלי היה לחוץ, ואני לחצתי אותו.
"לשום מקום. את יודעת שזה מקום נחמד לאנשים שאיבדו את הכל, יש גם מחירות ענקיות של בתים אפרוריים ברחוב האבדון, הריקניות, הסופניות וכיוצא מזה." הוא קבע בסרקסטיות, מה שגרם לחיוך להעלות על פניי.
"מה קרה לך שאתה מעוניין להגיע לשם? מחפש דירה?" הגבתי באותה מרירות כמוהו.
"אני גר שם מאז ומתמיד. ולא יודע מה גורם לי באמת לרצות להגיע לשם עכשיו, יש סיכוי שזה בגלל שגיליתי שאחותי חולה בסרטן, נישקתי מישהי שברחה פתאום, ו… לא יודע. באמת אין לי סיבה. לא?"
"אתה פשוט מדהים." גיחכתי בציניות.
הוא השיב לי באותו טון, "לא. ואת כזאת מלאך! את חייבת לדאוג לכולם, נכון? תדאגי לדאוג לעצמך קודם. אוקיי בובה?"
הוא הרגיז אותי, רציתי לסטור לו. מי הוא שיקרא לי בובה. שיילך לעזאזל. יצאתי מהמעלית והוא הלך אחריי. "שום מקום נורא מדהים. כנראה שאנחנו צריכים להיפרד, אני גם הולכת למקום עזוב. לבקר את אחותך."
"אחותי זה השום מקום שאני צריך, ידעת את זה, גברת הכל יודעת?"
"שתוק, אה, ואם אתה עוד פעם קורא לי בובה אתה מחוסל." אמרתי לו בעצבנות.
"טוב. בובה."
תגובות (4)
אני שונאת שמדרגים פחות מחמש, ולא מגיבים. אז היי. איש מסתורי שאני יכולה לנחש מי הוא~
תתוודה ותגיד לי מה לא בסדר שזה דירוג של שלוש~
היי, קראתי כמה מהפרקים ולא ממש רציתי לתת ביקורת בהתחלה, אני לא אוהב לבקר יצירות של אנשים כי אני דיי מעליב בדרך כלל, אבל בגלל שביקשת ובגלל שכתבת לי תגובה דיי נחמדה על הסיפור שלי אני אנסה. תשתדלי לא להעלב כי אני באמת מנסה לעזור. וגם אל תקחי את מה שאני אומר כנכון בהכרח יכול מאוד להיות שאני טועה והדרך שלך היא יותר טובה, כמו שאמרתי אני לא סופר מנוסה.
קודם כל אני לא אוהב את השימוש בשמות אמריקאיים, זה מרגיש דיי מתנסה ולא טיבעי ליצירה שהיא לא מתורגמת. דבר שני אני לא יודע אם את כותבת את זה סתם מתוך שיעמום ובלי יותר מידי מחשבה אבל תנסי לחשוב על הסיפור בגדול – על כל העלילה והדמויות, לכתוב אותן קודם ואז להתחיל את הסיפור (זה חלק דיי קשה ובכלל לא כיף וגם אני לא מצליח לעשות אותו, בגלל זה גם אני לא כותב סיפורים ארוכים)
תנסי לכתוב יותר על מה הדמות חושבת, איך היא מרגישה, מה היא רוצה וכו.. תכניסי יותר עומק לדמויות.
מנסיון אישי הסיפורים הטובים שלי באים בדרך כלל משילוב של רגש מסויים שאני מרגיש באותה תקופה עם דמות בסיפור(לדוגמא הסיפור שאת קראת על הילד בבית הספר זה סיפור על הימים הראשונים שלי באוניברסיטה ועל הילדה שהתאהבתי בה, מנקודת מבט של ילד קטן שמתחיל את כיתה ב') ובגלל זה הם יוצאים טובים יותר מהאחרים, אז תנסי להכניס לדמויות שלך רגשות שונים שאת מרגישה, הם יהפכו ליותר אנושיים ויהיה לקוראים יותר קל להתחבר אליהם.
וגם כמו שאמרתי תנסי יותר מסתם לספר מה הדמויות עושות. לדוגמא נגיד ואני מספר סיפור על ילדה קטנה שהולכת ברחוב –
הלכתי לי ברחוב בדרך לסבתא ועברתי ליד הצמח של מיכל ואז המשכתי ועברתי את הבית של יונתן ובסוף הגעתי לבית של סבתא. (זה סתם לספר מה היא עושה, ממש פשוט לעקוב אחרי המיקום הפיזי שלה ומה היא עושה)
הלכתי ברחוב בדרך לבית של סבתא, סבתא שלי היא הסבתא הכי מגניבה בעולם, אני בטוחה שכולם היו רוצים להכיר אותה אפילו אתם, אתם רק לא יודעים את זה עדיין. היא תמיד נותנת לי כל מה שאני מבקשת ואף פעם לא מכריחה אותי לאכול אוכל שאני לא אוהבת כמו אמא, בגלל זה אני תמיד הולכת אליה אחרי בית הספר. אמא אבל לא אוהבת שאני שם והיא תמיד מתלוננת לסבתא שמאכילה אותי בדברים לא בריאים ומפנקת אותי יותר מידי. לאבא זה לא כל כך מפריע כי גם הוא אוהב להיות אצל סבתא, וככה רק אמא מתמרמרת לה לבד בבית ואני בכלל לא מרגיש רע בשבילה. בכל מקרה, בדרך עברתי ליד העציץ שמיכל שתלה בט"ו בשבט של שנה שעברה, כל העציצים של כולם כבר מזמן מתו ורק של מיכל ממשיך לצמוח כאילו כלום, אני אומרת לכם אני יכולה לעבור לידו לתלוש אותו מהאדמה ואיכשהו מחר הוא יהיה בסדר גמור וימשיך לצמוח, אם לא הייתי מכירה את מיכל כבר מזמן הייתי בטוחה שהיא איזה סוג של מכשפה וזה עציץ הקסמים שלה….(אין לי כוח להמשיך את זה יותר מידי, אני מקווה שהבנת. תנסי לספר מעבר לסתם סיפור, תהפכי את הדמיות לאנושיות יותר, עם רגשות וזכרונות)
1. וואו. אפילו בביקורות שלך אתה נשמע חכם :<
אני לעולם לא נעלבת אם נותנים לי ביקורת, ניסיון של שנים בתחום הכתיבה (באופן נורמלי ולא מטופש, התחלתי לכתוב לפני כחצי שנה).
2. רוב הטאלנטים שלי בכתיבה הם לא מהארץ וזה עוזר לי לכתוב יותר בחופשיות, אבל אתה לגמרי צודק.
3. לגבי הדמויות אתה גם צודק. חשבתי על הסיפור באופן נורא כללי, אז אולי היו דקויות והכל. אבל זה לא באמת היה סיפור נורמלי.
4. אוף. אתה ממש צודק .-.
יאללה גלי. לכי לכיתה ז', תחזרי, ותשפצרי את הפרקים שלך.
האמת ממש לא אהבתי איך עשית את ג'יימס (אני כתבתי את הדמות)