סיפור שהתחלתי לכתוב-הקדמה

אני מתחבאת בתוך החדר הזעיר,מתפללת שלא יגלו אותי.אלוהים,בבקשה אם אתה קיים,עזור לי.אם יגלו אותי,כנראה שאמות ולעולם לא אצליח לחשוף את האמת הנוראה,הזוועתית שגיליתי.אני מצטמררת מהמחשבה על כך.אולי היה עדיף שלא הייתי מגלה את זה ולפחות לא הייתי בסכנת חיים ממשית כל-כך.אני שומעת צעדים לאורך המסדרון ומתאפקת בכל כוחי שלא להשתעל,כי אז זה יחשוף אותי.הרודפים אותי מצויידים בכלים מתקדמים ביותר ובטכנולוגיה הכי חדשנית בשוק.ברור,הם הרי מרוויחים מליוני דולרים,אני חושבת לעצמי.
אני שומעת את הדלת נפתחת ומנסה להתחבא כמה שיותר מאחורי הררי הקופסאות שמסתירות אותי,בינתיים.אני מצליחה לראות כמה אנשים עומדים בפתח הדלת,אחד מהם הוא האיש השנוא עליי בעולם כולו,הוא מצווה על שאר האנשים העומדים מאחוריו, "חפשו פה טוב,טוב.מצאו אותה,זו פקודה."
הם מצייתים לו ובזריזות סורקים את החדר,מעיפים קופסאות לצד השני ומחפשים בכל מקום,ועכשיו, אני המטרה שלהם,אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.כי הייתי עיתונאית לפני כמה שנים ואנשים אחרים היו המטרה שלי.
אני מרגישה שעוד מעט הם יגיעו אליי ואז,מי יודע,כנראה שיהרגו אותי,או יותר גרוע,יענו אותי ואז יהרגו אותי.
כנראה עוד מעט אמות,חבל שלא אוכל לנצל את חיי עד תומם.לראות את הילדים שלי גדלים,לנסוע בעולם.כנראה שלא אוכל לצפות בזה בעודי חיה.
אני תוהה איך הדברים הגיעו לידי כך.הכל בגלל דבר כל-כך פשוט.אני שומעת את הצעדים שלהם מתקרבים אליי,אני כבר יכולה להריח את ריח המגפיים הנוקשה שלהם.אני שומעת את הנשימות שלהם,כל-כך קרובות אליי.אני נדחקת עד כמה שאני יכולה אל מאחורי הקופסה,עוצרת את נשימתי.אני שומעת את הקופסאות הראשונות בשורה מועפות הצידה.לפתע,הצעדים נעצרים,אני שומעת קולות נרגשים. "בואו,בואו לכאן.אני חושב ששמעתי צעדים מהצד השני של המסדרון,מהר." אומר האיש השנוא עליי ושאר האנשים ממהרים לעזוב את החדר,רגע לפני שגילו את מקומי.אני שומעת אותם יוצאים מן החדר וסוגרים את הדלת מאחוריהם.אני נושמת לרווחה ברגע שהם יוצאים.בינתיים,עודני בחיים,עדיין.אני חייבת לכתוב על מה שקרה,אסור שאיש לא יידע את האמת.אני יודעת שאני אמות,אבל אני מעדיפה למות בידיעה שניסיתי לעשות משהו בכדי לעצור את הזוועה.
אני מוציאה את העט,שנמצא תמיד בכיסי ומוצאת לידי פיסת נייר.זה יספיק לי,אני חושבת לעצמי.אני חייבת לכתוב את זה.אני מתחילה לכתוב בכתב קטן,צפוץ,בשקט עד כמה שאני יכולה.כשאסיים,אעיף את הפתק מבעד לחלון,בתקווה שמישהו יראה אותו.זה יותר מזל משכל,אבל אני חייבת לנסות.
זו אני,ליאונרה וגמיסטר וזה הסיפור שלי.