הקופסה- פרק 4

פרק 4: כוח נסתר

'אני חייב להציל את אימא!", חשבתי בעוד אני פותח את הדלת.
קפצתי אחורה מבהלה כשאר ראיתי את אבי מחכה לי עם הסכין ביד אחת וחבל ביד שנייה.
"לא חשבתי שתנהג אחרת", אמר וחייך כאשר הוא תופס את ידי.

***
וכך מצאתי את עצמי כבול בידיים וברגליים אל הספה.
"למה אבא?", אמרתי, "מה קרה לך?".
"איפה אימא שלך?", התעלם וצעק בעוד הוא פותח ארונות, מזיז ספות, או כל דבר שאפשר להשתמש בו למחבוא.
"די אבא! די! תחזור למי שאתה! די!" זעקתי.
אבי ניגש לאחת המגירות במטבח, והוציא ממנה גליל נייר דבק שחור.
"תסתום את הפה שלך", אמר וסתם את פי עם חתיכת נייר דבק.
צעקתי, מה שנשמע כמו… כמו… כמו בן אדם שמנסה לצעוק כאשר מודבק לו נייר דבק לפה!
לבסוף, הוא פתח את אחד הארונות, שם התחבאה לה אימי.
עיניה נפערו כאשר ראתה אותו.
הוא משך אותה בתקיפות מחולצתה החוצה מהארון.
"לא! די! וינסנט!", צעקה אימי.
הוא הניף את הסכין.
אימי הסתירה את ראשה מפניו וזעקה מפחד.
ואני? אני פשוט צפיתי במחזה.
לא יכולתי לעשות כלום.
הרגשתי זעם.
'לא! למה הכל השתנה? לא! אני. לא. ארשה. לזה. לקרות!', צעקתי במוחי.
עיניי נפערו בזעם.
הוצתה בלבי אש.
אש של כעס.
אש של שנאה.
ואז משהו קרה.
תפנית בעלילה.
כבמטה קסם, הסכין בידו של אבי החלה לרעוד ולזוע מרצונה.
ואז היא הועפה מידו, ניפצה את אחד החלונות, והוטחה ברצפת החצר.
באותו רגע אבי התעלף.
'וואו', נדהמתי.

***
לא נגענו באבי במשך הלילה, ובבוקר הוא התעורר.
הוא לא זכר כלום ממה שקרה, והחל לחשוב שאמי ואני השתגענו.
בסופו של דבר, המקרה נשאר כתעלומה לא פתורה.
לאחר כמה שעות של מחשבה, החלו חתיכות התצרף להתחבר.
'הזזה בחוסר מגע. הסכין עפה מידו של אבי. המכתב.'
"אד! הגיע לכאן מישהו שאומר שאתה מכיר אותו והוא רוצה לדבר!", צעקה אימי.