הקללה שלי – פרק 1

הבטתי באנשים שצוחקים ונהנים בפארק העירוני.
נאנחתי בצער.
אין מצב שאני יוכל להיות ככה שוב.
שמחה…
מאושרת…
אף אחד לא יכול לראות אותי גם ככה.
מה הטעם לעשות את זה לבד?
בכול פעם שמישהו הסתכל לכיוון שלי התמלאתי תקווה שאולי הם יכולים לראות אותי.
עד שהבנתי שהם מסתכלים על אדם אחר מאחוריי.
כבר הבנתי שאני תמיד אהיה לבד…
זה כבר לא תלוי בי…
אף אחד לא יכול להיות חבר עם רוח רפאים.
גם אם מישהו יכל הוא לא היה רוצה.
אולי אם הייתי יותר טובה כשהייתי בחיים לא הייתי תקועה ככה בעולם הזה.
כול דבר יותר טוב מהבדידות הזאת…
אני אפילו לא יכולה לזכור את השם של עצמי. איבדתי את כול הזיכרונות שלי כשנהרגתי.
מי ירצה להיות עם בחורה שאפילו לא חייה?
אני אהיה לבד לנצח…
ניסיתי להבליע את הדמעות.
איך מתים יכולים לבכות בכלל? איך זה בכלל אפשרי?
ניגבתי את הדמעות שלי בכף ידיי.
אני לא צריכה לבכות. אין לי בשביל מה. בכי לא יפתור שום דבר.
ואז הרגשתי שמישהו מסתכל עליי. נער בערך בן שש-עשרה הסתכל עליי מתחת לעץ אלון גבוה.
הסתובבתי אחורה בטוחה שמישהו עומד מאחוריי אבל לא היה שם אף אחד.
הנער המשיך להתבונן בי.
הפעם גם אני הסתכלתי עליו. הוא היה יפה תואר, זה היה בטוח. השיער שלו היה בלונדיני מבולגן. העיניים שלו היו ירוקות. האף שלו היה ישר ועצמות לחיים גבוהות. הוא היה גבוה ורזה.
הדבר המוזר היה שהוא הסתכל בדיוק אליי.
כאילו יכל לראות שאני כאן…
ואיכשהו בדרך שהוא הסתכל עליי יכולתי לדעת שהוא רואה אותי.
אף אחד לא יכל לראות אותי לפני.
הסתכלתי עליו שוב וברגע שהוא ראה שאני מסתכלת עליו הוא הסמיק והפנה את מבטו ממני אל הספר שהיה מונח על הדשא.
הוא התחיל לקרוא במהירות את הדפים. מידי פעם עיניו הירוקות פזלו לכיווני.
הוא יכל לראות אותי…