הקפיצה

הקפיצה
בסוף החלטתי לקפוץ. התלבטתי האם לכתוב לפני או אחרי הקפיצה, מה שהעלה חיוך במחשבותיי. כמובן שלא אוכל לכתוב אחרי הקפיצה. מצד שני אם אני כותב, "בסוף החלטתי לקפוץ " לפני שבאמת קפצתי, יש סיכוי טוב שבסוף אני בכל זאת לא אקפוץ. הנוף מהמרפסת בקומה ה-77 של המגדל היה בהחלט מדהים, רוח קרירה ונעימה נשבה. הצלחתי לנתק את עצמי בצורה כלשהי מהמחשבות החרדתיות המעגליות ולרגע הייתי מעבר לקיום הדכאוני הרגיל שלי. לא הייתה לי שום סיבה לקפוץ. הייתה לי עבודה מעולה, משפחה אוהבת בנות יפות ומוצלחות, בריאות. ובכל זאת כל הסיבות הללו היו חיצוניות בלבד. כבר זמן רב שאני מחפש את הסיבה להמשיך. האם צריכה להיות סיבה? יכול להיות שצריך לחיות ללא סיבה, אם לא בשבילי אז בשביל המשפחה, הבנות. החברים. לא ממש ברור לי אילו חברים אני כולל במשפט האחרון. באילו אנשים באמת נגעתי. ברור שיהיו גם כאלו שירגישו עצב, על כך שקפצתי, אבל רובם יתגברו על כך מהר מאד. המכה הקשה תהייה לבנות, למרים, להורים במידה מסוימת. האחים והחיות יהיו עצובים אבל קשה לי להאמין שזה באמת ייגע בהם. אני פורש את ידי לצדדים ונעמד על קצה המרפסת עולה על כיסא ומטפס על שולחן שעומד סמוך למעקה. יש פחד מסויים שהשולחן יתפרק, כי הוא באמת שולחן שנועד אולי להחזיק כוס קפה ולא משקל של גבר בוגר. מחשבה משונה. מה אכפת לי שהשולחן ישבר ואני אפול לרצפה, אם בכל מקרה אני הולך לקפוץ. אני לוקח שאיפה מלוא הראות וקופץ. ההרגשה הנפלאה של טיסה מהירה חסרת גבולות ומעצורים, האנדרנלין מציף את מוחי ומחזיר אותי פעם נוספת אחרי המון שנים לתחושה אמיתית של משהו חדש, רגש ראשוני. אני טס כמו סופרמן ואז חושך.
…המשך יבוא