ביטחון לאומי – חלק ראשון -פרק 1 ( יש לו את אותה ההתחלה של הקשיים שבדרך אל האושר אך הוא שונה )

"מתי מגיעים אבא" שאלתי אותו תוך כדי פיהוק כבר הייתי עייפה מכל היום הארוך הזה
רק רציתי כבר לקבור את עצמי במיטה .
" עוד מעט אליס " אבא שלי ענה בקול שקט
הסתכלתי בחלון , על כל הרחובות המושלגים והעצים הערומים הרחובות ריקים ,
עקבות של חתול בשלג הרך ורק הפנסים מאירים את הרחוב החשוך והקר. "אני כל כך עייפה" המחשבה הלכה והתעממה בראשי. עצמתי עיינים, חשבתי על הביקור האחרון שלי בבקתת העץ הקטנה של סבתא שלי ,גרייס אהבתי אותה , רציתי שהיא תחזור , אני יודעת שזה בילתי אפשרי אבל אני עדיין מדמיינת לעצמי לפעמים שהיא מחבקת אותי בחיבוק החם שלה . נגעתי בחלון ונרתעתי מהקור , היידים שלי היו קרות ולבנות וניסיתי לחמם אותם .
עצמתי את העיינים והרפתי מהמחשבות ואז שקעתי לתוך שינה עמוקה כשאני מכורבלת בתוך עצמי,
מבלי לדעת שזה היום האחרון שלי איתם, עם ההורים שלי …

התעוררתי בתוך שמיכה דקה וסדינים לבנים כשאני לובשת חלוק מוזר .
"איפה אני?" חשבתי מצמצתי לנגד לאור הלבן והמסנוור שבקע ממנורה קטנה . ראיתי אישה זרה עומדת לידי ומסמנת וי בתרשים שהיה לה .
"היא הסתכלה עלי וקלטה שפקחתי עיינים.
" דוקטור " היא קראה מבלי להסיר מעליי את מבטה המופתע.
איש מבוגר נכנס לחדר לבוש בחלוק לבן וניגש אליי
" שלום אליס פלאן , אני דוקטור פייץ' " אמר וחייך חיוך אדיב
פתאום קלטתי , משהו קרה לי , משהו חמור מספיק כדי להביא אותי לבית החולים.
" מה קרה לי ? איפה ההורים שלי ? " עניתי קצת בתקיפות
" עברת תאונה קשה ,את היחידה ששרדה מבין כל הנפגעים " ענה ישירות
ורק אז הבנתי מה קרה,הבנתי את הדבר הנורא ביותר שקרה לי בחיים, נשארתי בודדה .

דמעה בודדה התגלגלה על הלחי שלי .
פשוט רציתי להעלם , לא היה לי אף אחד, לא היה לי שום דבר שנותר לי לחיות למענו .
פשוט ידעתי שזהו החיים שלי הולכים להיות חיים גרועים , חיים של ילדה יתומה .
תמיד הסתכלתי על ילדות כאלו ברחמים ועכשיו אני בעצמי ילדה כזאת .
תמיד כשהייתי עצובה חשבתי על המשפחה ועכשיו על מה אחשוב ?
האחות והרופא יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד, מה הם כבר יכולים להגיד לילדה שזה עתה גילתה שאין לה כלום יותר?

ישבתי בבית החולים נאנקת מכאבים , כבר לא היו לי דמעות לשפוך , היה נדמה שכל העולם עצר רק בשביל שאני אוכל להמשיך הלאה . העולם יכול לחכות אני עוד לא מוכנה כדי לשכוח את מה שהיה !
כעסתי על כולם , על דוקטור פייץ' ,על האחות המעצבנת , על בית החולים שנתן להורים שלי למות , על אבא שלי שנהג בצורה פזיזה פשוט כעסתי ! על הכל על כולם ! ניסיתי להיישב אך לשווא לא יכלתי
להזיז את האגן , כנראה שברתי שם משהו . מה יהיה עכשיו אני הולכת לשהות פה לפחות שבועיים .
ואחרי זה מה? לאן אלך ? יכול להיות שיאמצו אותי ? שאני אלך לבית יתומים? או אולי אני אחיה לבד אני כבר בת 17 יכול להיות שישאירו אותי במצבי? הרי לאף אחד לא באמת איכפת ממני יותר.
למה הצילו אותי בכלל? לא רציתי שיצילו אותי , רציתי לחצות עם אמא ואבא את הגשר , זה שמפריד בין החיים למוות . ומה קורה אם פשוט נשארים באמצע הגשר , אפשר פשוט לטייל בין העולמות ? זאת נראת לי אפשרות טובה יותר ממה שאני עושה כרגע , מחיים שלי . טוב יותר מדי מידע בפעם אחת ….
יותר מדי פיזיקה . הסתכלתי עם נקודה בתקרה שצבועה בצבע מחריד מין הכלאה בין כחול לירוק קיא ,
למה שיצבעו תקרה בצבע כזה ?בתי חולים תפקידם לרפא את האנשים לא לגרום לכך שיקיאו!
שמעתי את קול המוניטור המצפצף כאילו לועג לי …
ולפתע ללא שום התרעה מוקדמת קרא אליי קול
"גב' פלאן , בואי לחדר מס' 304 "
הקול ששמעתי היה עבה , היה נדמה שאף אחד לא שמע את זה מלבדי .
" גב' פלאן בואי לחדר מס' 304 , החדר משמאל לחדרך " הפעם נימת הקול היתה רצינית יותר .
"מה הם רוצים עכשיו , אני שונאת את בית החולים הזה !" צעקתי אל הדממה
" אנחנו לא מבית החולים " ענה לי הקול .
קמתי מהמיטה הלבנה , יחפה עם חלוק לבן ומכוער של בית חולים .
הלכתי על הרצפה הקפואה בצעדי נמלה קטנים ואיטיים מסתכלת על המסדרון הארוך שהיה ריק עכשיו,
ופתאום לא שלטתי ברגלי שרצו אל עבר חדר 304 . לא שלטתי בגופי כאילו אני בובה על חוט ,
פתחתי את הדלת הלבנה , בעצם זאת לא היתה אני זה היה מישהו אחר שרק אמר לעצבים שלי מה לעשות . גבר כבן שלושים ישב על ספה בחדר 304 , הוא לבש חליפה הדורה ושחורה כנאה לאיש עסקים. ועל רכתו קעקוע מוזר , האות ב' מחוברת לאות ל' בצורה משונה, מההסימן הזה יכול להיות ? .
" ביטחון לאומי " אמר אליי האיש עם הקול העבה שקרא לי מקודם .
" מה? " שאלתי
" ביטחון לאומי זה הסמל שעל הרכה שלי " אמר אליי בקול מתנשא .
" אתה קורא מחשבות?" שאלתי כלא מאמינה .
" אני לא צריך לקרוא אותם אני כבר במחשבות שלך "
" אתה עובד עליי? " גיחחתי , לא האמנתי שהוא דובר אמת .
" את לא מאמינה ? תעצמי עיינים " אמר בחיוך של אחד שניצח עוד לפני שהתחילה התחרות .
עצמתי את עייני ובתוך החושך , ראיתי אותו יושב על הספה ומחייך .
הסתכלתי עליו ללא מילים , האם זה יכול להיות ?
" אם תמששי את המצח שלך תגלי בליטה קטנה בצד ימין , השתלנו לך שבב בזמן שישנת , בזכות השבב הזה את רואה אותי , השבב משדר מסרים למוח שלך"
מיששתי את המצח , ואכן ישנה בליטה קטנה ומחוספסת שכאבה לי כשלחצתי עליה .
"אני מהממשלה , לאחרונה פיתחנו נוסחה מיוחדת , מי שלוקח אותה , ניסים יקרו לו , תיהי לו את היכולת לנסוע בזמן , ויכולת הגנה עצמית משודרגת " אמר בגאווה ובטיפת שחצנות .
" ולמה אתה מספר את זה דווקא לי ?" שאלתי בחוסר נימוס .
" את היחידה בעולם שיש לה את הגן המיוחד שיכול להתאים , בעצם לא היחידה יש עוד
נער שגם לו יש את הגן היחיד הזה "
הסתכלתי עליו , עיני פאורות , בוחנת אותו ואת מה שאמר מפרקת את משפטו לאלפי רסיסים ומחברת אותם שוב . מנסה לצבוט את עצמי אני חייבת להתעורר מהחלום המוזר הזה !
" זה לא חלום " הוא אמר , הוא יודע כל דבר שאני חושבת הוא נמצא בתוך מה שאני חושבת .
" מי הרשה לכם להחדיר לי את השבב הזה !" צעקתי עליו בחוזקה ובחוצפנות .
" את בין החיים למוות , בלעדי הנוסחה שלנו כבר היית מתה. אם את רוצה תיקחי את הנוסחה , אם גופך לא יקלוט את הנוסחה בזמן הקרוב, תעזבי את העולם הזה . הנוסחה מוחדרת אל פנים גלולה קטנה וצהובה שתראי בעתיד , עכשיו זו ההחלטה שלך " הוא הודיע לי בישירות כואבת .
רציתי לצעוק עליו , להוצי עליו את כל המתח והכעס שהיו בי , אך לא הספקתי .
הכל התפורר מסביבי והפך לשחור ואני נפלתי , נפלתי לשום מקום בתוך כל השחור והפירורים של העולם . עד שנחתתי על רצפה קשיחה והתעוררתי .
הייתי שוב בחדר היתוח עם התקרה- בצבע-קיא שהיתה שם .
וליד מיטתי עמד מגש קטן עם רגלי עץ ארוכות .ועל המגש גלולה צהובה ופיצפונת ,
מונחת על דף קטן , ועל הדף מוטבע בשחור הסימן עם של הביטחון הלאומי , זה שהיה מוטבע גם על רכתו של האיש בחדר 304 .
לקחתי את הגלולה הצהובה והבהירה והתבוננתי בה , ומהר הכנסתי אותה אל פי ובעלתי .