הראוי למלכות – פרק 7

יערות האלפים והסובבים אותם הלכו והתרחקו מאחורי גבן. שיחים נמוכים ועשב דליל שבו לשלוט סביב, מהווים את הנוף בו רכבו שתי הנערות בקצב מזורז עד כמה שיכלו מבלי לעייף את ענבריון יתר על המידה. קייט הייתה לחוצה להתקדם מהר ומהר יותר, מפחד שמא לא תספקנה לחזור לארמון לפני תום הזמן הקצוב. היו להן פחות מחודשיים להשיג את הקולמוס לפני שתיאלצנה לסוב על עקבותיהן אם ברצונן לחזור בזמן.
קייט מחקה את הסימון השגוי במפה המצביע על יערות האלפים וסימנה אותו מחדש במקום הנכון, אבל דאגה בקשר להמשך. היא השתדלה שלא להראות לסיליה כמה זה מטריד אותה, כדי לא להלחיצה יתר על המידה, אבל זה היה נושא חמור וחשוב ביותר. הן עומדות בסכנה תמידית מבלי יכולת פשוטה להתכונן מראש. וזה לא מצא חן בעיניה בכלל.
"מה היעד הבא שלנו?" שאלה אותה סיליה באחד הערבים.
"אם ללכת לפי המפה… העם הקסום הבא אותו אנו עומדות לבקר הם הגמדים" חייכה קייט. "אל תדאגי, הם חביבים ביותר. ידידותיים הרבה יותר מאשר האלפים, ונדיבים מאוד. לא תהיה לנו בעיה אתם".
"מה אנחנו צריכות להשיג מהם?"
"מספר אבנים מסוג שנמצא רק בשטחם. בכל מקום אחר הן נדירות מאוד, אבל אצלם יש אותן בשפע. זה יהיה קל. אפילו לא נצטרך להביא להם דבר מה בתמורה".
"באמת לא יזיק לנו איזה יצור נחמד ומסביר פנים כרגע" הסכימה סיליה בחיוך.

העשב הפך צפוף וגבוה, בעוד האדמה ישרה קו עם השמיים, פוגשת אותם בקו רצוף שהתמשך והתמשך עד אין סוף. זה היה ארוך ומייגע, ולשתי הבנות נמאס באיזשהו שלב.
"היינו כבר אמורות להגיע…" מלמלה קייט במרי. "אני לא מבינה… אבל מצד שני, עם המפה השגויה הזו, מה הפלא שהכל כל כך מסובך… אוף, אלו רק היה פה מישהו שיכל לעזור לנו…"
"צריכות עזרה?" הקפיץ אותן קול פתאומי.
קייט עצרה את ענבריון במהירות, מושכת במושכות כך שהסוס המסכן כמעט והתיישב. היא הביטה סביב, המומה ומתפלאת. "אה… סליחה? אמרת משהו?" קראה לחלל האוויר הריק, לכאורה.
"שאלתי אם אתן זקוקות לעזרה" ענה הקול. ניכר בו שהיה מחוייך.
"א-איפה אתה?" שאלה קייט בזהירות.
"כאן, למטה".
שתי הנערות החליפו מבטים מהירים, מופתעים. שתיהן קפצו מגבו של ענבריון, מנסות למצוא את הדובר הבלתי נראה.
"אני כאן, אני כאן. אני לא כזה קטן" הקול נשמע נעלב במקצת. "אה, כן – ההסוואה" הוא צחקק לעצמו. רשרוש קל נשמע, וסיליה גילתה פתאום בעשב הגבוה מצנפת אדומה בוהקת. היא פלטה קריאה מופתעת.
מולן עמד גמד.
"עכשיו רואות?" הוא שאל, מרוצה מעצמו.
קייט הנהנה בעיניים פעורות.
"נו, בנות חביבות, אז אתן צריכות עזרה או לא? די נדמה שהלכתן לאיבוד".
"אה… כן, תודה, באמת נזדקק למעט עזרה" אמרה קייט במאמץ עילאי לשמור על הבעת פנים נייטרלית. "כלומר… אנחנו מחפשות את מקום משכנם של הגמדים ו… המפה לא מדויקת, ו… כן, הלכנו לאיבוד".
הגמד צחקק. "אז בטח נחשתן כבר שהגעתן אל היצור הנכון. אני רוּבִּי, לשירותכן".
"אני קייט".
"ואני סיליה. וקייט היא נסיכה, נכדה של מלך. תדע את זה, למרות שהיא לא רצתה לפרסם את זה, כנראה".
"סיליה!"
"מה? אנשים צריכים לדעת עם מי הם מדברים. ולתת יחס מכבד למי שראוי לו".
קייט ויתרה. היא כבר למדה שמסוכן להתווכח עם סיליה.
"אז מה," אמר רובי הגמד, משועשע, "מה מביא אתכן למחוזותינו?"
"אנחנו זקוקות למעט אבני נחש" ענתה קייט בזהירות.
"יפה, יפה…" הוא המהם לעצמו. "אבני נחש? לשם מה, אם יורשה לי לשאול?"
קייט וסיליה החליפו מבטים.
"אממ… אנחנו מחפשות את קולמוס הזהב וזקוקות לאבנים עבור הדיו" ענתה קייט, חוששת. היא לא הייתה בטוחה לחלוטין אם אפשר לסמוך על הגמד.
"קולמוס הזהב? יפה מאוד! שיהיה לכן בהצלחה. זה מסע מסוכן למדי. השתמשנה בו בחוכמה!" הזהיר.
"כמובן" חייכה קייט. היא החלה לחבב אותו.
"אני יודע היכן ניתן למצוא אבני נחש. מיד אוביל אתכן לשם. רק אמצא לי רגע מחליף…" הוא הרים את קולו. "היי! לאפיס! שומע? שים עין על החלק הזה. עוד מעט אשוב" ולבנות הסביר: "אנחנו שומרים על גבולותיה של ארצנו. אני אחד החיילים. בשביל זה הייתה ההסוואה שבגללה לא ראיתן אותי בהתחלה. זו המצנפת הרגילה שלי" הוא נגע במצנפתו, "אדום כמו אבן אודם, רובי, שהיא אבן אדומה. ועכשיו, מוכנות? יוצאים לדרך".
שתי הבנות החליפו מבטים שנית, מחויכים הפעם.
"קדימה, אתן עוד על הקרקע? רוצות ברגל? בטוחות שתעמודנה בקצב? אם ככה, זזים".
והוא החל לרוץ.
בקצב מדהים שגרם לקייט סחרחורת.
שתיהן טיפסו בחופזה על ענבריון והדהירו אותו בעקבותיו.
"זה כישרון מיוחד שלנו, הריצה הזו, כן כן" אמר רובי שרץ עתה לצידו של ענבריון. "כנראה פיתחנו אותה עם השנים. למרות הגודל. ואולי דווקא בגללו".
"ואתה לא חושש מרמיסה?" שאלה קייט בדאגה, בעודה מתאמצת למנוע מקרה בלתי נעים כזה בעצמה.
"לא, לא. גם כישרון כזה פיתחנו עם הזמן. להתחמק במהירות מגורמים רומסים. זה בגלל הגודל, בפירוש. אולי יש עוד כמה סיבות" הוא קימט את מצחו. "הייתי צריך להקשיב יותר בשיעורי היסטוריה. מה לעשות. אולי אקרא כמה ספרים על זה בזמן השמירה. לרוב היא משמימה לגמרי. אין אורחות נחמדות כמוכן".
קייט ניסתה להיזכר אם מסת פטפוטיהן של בנות דודיה הגיעו לרמה כזו. היה לה קשה להחליט.
"למה הסוס מאט? לא רוצות להגיע מהר יותר?"
"רוצות, בטח שרוצות" אמרה קייט והאיצה בענבריון.
הן באמת התקשו לעמוד בקצב, למרות שהיו על גבו של סוס.

חלק מבתיהם של הגמדים היו מתחת לאדמה כפי שנהוג לחשוב, אך רבים מהם היו דווקא מעל לפני האדמה, בין שדות, כרמים ומטעים רחבי ידיים.
רובי סייע לשתי הבנות למצוא את מבוקשן ואף הוביל אותן לבית הוריו, זוג גמדים בגיל העמידה – כלומר, הם היו בני חמש מאות בערך. עיניה של סיליה נפערו כששמעה זאת, ואלו קייט הרגישה פתאום קטנה, צעירה וחסרת ניסיון כמו שלא הרגישה ליד שום בן אנוש שפגשה אי פעם.
זוג הגמדים התגוררו בחווה חקלאית קטנה משל עצמם, עם בעלי חיים ושדות. המראה של חיים רגילים כל כך של חקלאות ומשפחתיות לאחר כל השבועות של הנדודים חיממו את ליבה של קייט. געגועים למשפחתה התעוררו בה לפתע, מה שחשבה כי לעולם לא היה קורה. בעיקר התגעגעה למרי ולסבא שלה, שני המבוגרים אותם אהבה יותר מכל. מאז שהייתה קטנה העריצה את סבה ורצתה להיות כמוהו.
אולי אני בדרך לכך עכשיו, חשבה.
הן לנו באותו הלילה בבית הגמדים, במיטות רכות ולאחר ארוחה חמה. למחרת בבוקר קמו בכוחות מחודשים, הודו מקרב לב לזוג החביב ויצאו לדרכן, כשבאמתחתן שלוש אבני נחש – המרכיב הבא בדיו הקסומה.

העשב נעלם. האבק העולה תחת פרסותיו של ענבריון מהקרקע הקירחת חזר.
"מה היעד הבא שלנו?" שאלה סיליה כאשר רכבו.
"הדרקונים". עתה הייתה ברשותן גם מפה חדשה ומדויקת שקיבלו מהוריו של רובי, עליה סימנה קייט את מסלולן. היא חשה כאילו אבן נגולה מעל ללבה. הדבר הכי גרוע, היא החליטה, הוא חוסר הידיעה. שאינך יכול לשלוט על מה שיקרה לך.
"ו…" אמרה סיליה, קולה חושש משהו, "הם… את יודעת… חברותיים, חושבים, מדברים, מנהלים משא ומתן?…" מבטה הנעוץ בקייט היה מלא תקווה.
"אממ… לא, לא ממש. הם… די… איך לומר… לא ממש אינטליגנטיים… למען האמת, בכלל לא. יש להם שכל בדיוק כמו לכל חיה אחרת, וכשמעצבנים אותם, הם יורקים אש".
סיליה החווירה.
"אוי, לא. אז… איך ניקח את מה שאנחנו צריכות? מה זה, בעצם?"
"מה שאנחנו צריכות מהדרקונים אלה קשקשי דרקון, אותם נטחן וכך נערב אותם בדיו" אמרה קייט בנימה עניינית. "ולגבי ההשגה שלהם – זו ממש לא בעיה. הדרקונים משירים מקשקשיהם באופן טבעי, ולוקח להם זמן רב להתכלות, כך שהם פזורים בשטח. כל מה שצריך יהיה לאסוף אותם".
"אבל… הנוכחות שלנו עלולה לעצבן מישהו מהם, נכון? וזה יהיה מסוכן".
לקח לקייט זמן מה לענות. "כן. זה יהיה מסוכן".
סיליה לא אמרה דבר, אך קייט הרגישה את אחיזתה המתהדקת על מותניה.
"יהיה בסדר," ניסתה להרגיעה. "עוד תראי, נצא משם בריאות ושלמות".
"הלוואי" סיליה מלמלה.