הרצון לחופש פרק 12 (שיניתי את השם מחופשיה)

~ריינה~

"תפסיקי כבר להסגר בתוך עצמך רק בגלל בחור שאהבת את לא מבינה שבגלל זה אנשים מתרחקים ממך?!" צעקה עליה לי בכעס טורקת אחריה את הדלת.
"אני מצטערת אבל זה כואב מדי" לחשה אל החדר הריק. "ריאן בבקשה תחזור" בכתה אל תוך הכרית.
היא נרדמה אחר זמן מה על הכרית הרטובה מדמעות.
"ריינה" היא שמעה קול נשי קורא לה. בהתחלה הכל היה לבן ועט עט התחיל לקבל צורה של יער.
היא עמדה באמצע קרחת יער ומולה עמדה אישה יפיפייה לבושה בשמלת משי לבנה. שיערה של האישה היה שטני ועיניה זהובות. "מי את? איך את יודעת את שמי?" אמרה ריינה מבוהלת. אבל האישה רק חייכה ולפתע ראתה ריינה הבזק מעבר, אותו חיוך מוכר. "אמא" לחשה ריינה כשדמעות חמות זולגות מעיניה.
"נכון ילדתי" אמרה פותחת את ידיה לחיבוק. ריינה רצה רוצה בכל ליבה להרגיש בחיבוק החם שיהיה חסר לה כל כך הרבה שנים" היא התחילה לבכות נותנת לכל מה שנשמר בליבה לצאת. "די לך לבכות" לחשה אימה באוזניה. "באתי לתת לך מידע חשוב שאולי יעזור לך להציל את חברך" ריינה נעצרה מפסיקה לבכות. היא הרגישה תקווה מבצבצת בליבה. "יש לך כוחות שאינך יכולה לתאר אפילו ילדתי" ריינה הביטה בה מבולבלת. "מה כוונתך?" שאלה מקווה לתשובה יותר ברורה. "אף פעם לא שיקרנו לך כשאמרנו לך שאת מיוחדת," היא עצרה לרגע כאילו מתכננת את דבריה בקפידה. "אנחנו משבט האש. אנחנו מכשפי אש אבל עם כוח אש בה גם מתת ויכול להיות שהמתת שלך תעזור לך להציל את אהובך" ריינה חשבה שאולי היא משקרת הר זה סתם חלום. "זה לא סתם חלום ריינה," אמרה אימה קוראת את מחשבותיה. "המתת עוזרת לך בגורלך כל אחד מקבל מתת שתעזור לו בחייו ולכן את צריכה לגלות מה המתת שלך" אמרה אימה מתפוגגת. עט עט גם היער נעלם והריינה התעוררה שטופת זיעה מבוהלת, מפוחדת ומבולבלת.

-נקודת מבט ריאן-

הבדידות שטפה אותי.
לפתע כאב חדר פילח את ראשי. צרחתי, ראיתי במטושטש את החיילים נכנסים לחדרי תופסים אותי.
אבל ידם לא מנעה ממני לפול לאפלה.
בתוך אפלה המקום התחיל להשתנות למבנה המלא באסירים. התחלתי להתהלך שם אבל לא נראה שמישהו רואה אותי, כאילו הייתי רוח רפאים.
רגלי משכו אותי לסוף המסדרון שם בתא קטן מאחורי הסורגים ישב ער בן גילי שיערו שחור כשלי וראשו מורכן בין רגליו. "לין אני מצטער, אני כל כך מצטער" מלמל הנער. הוא הרים את מבטו ובקעה מפי צעקה קטנה. הנער הביט בי מבוהל כאילו יכול לראות אותי. הוא הביט סביב מבחין שרק הוא רואה אותי.
"אתה נראה בדיוק כמוני" לחשתי מבוהל. הנער נראה המום ופתח את פיו לומר משהו.
אבל אז כאילו משכו אותי משם ידיים גוררות אותי לתוך האפלה האמתית, המציאות.