הרצון לחופש פרק 13

טוב מסתבר שאף אחד לא הבין מי זה ניקק בושה וחרפה! חחח
טוב אז הפרק זה יכתב בצורה יותר ברורה מחעחע

-נקודת מבט ניק-

אחרי שהוא נעלם, ניסיתי להבין עם דמיינתי את זה או לא. הוא היה נראה בדיוק כמוני, אותו שיער שחור ועיניים אפורות ומבנה פנים כשלי. נשמתי נשימה עמוקה מנסה לשכנע את עצמי שאני סתם הוזה.
אני נשען על הקיר של התא. אני נחטפתי(?) והובאתי לכאן בדיוק היום ואני מרגיש כאילו זה שנים.
"מה לעזאזל אני עושה כן בכלל" מלמלתי טומן את ראשי בכפות ידי. "מה שכולנו עושים כאן" אמר לפתע מישהו מהתא לידי. "וזה?" שאלתי מבולבל. "אנחנו עשינו פשעים זה לא ברור?" שאל אותי כאילו אני מטומטם שלא מבין כלום מהחיים שלו. "לא זכור לי שתפסו אותי על פשע , למען האמת פשוט באו אלי ובום אני פה" אמר צוחק צחוק מריר. "אז כנראה השליט מעוניין בך" אמר האיש חוזר לעיסוקיו. "רגע מה?! זה הכלא של השליט?!" לבי צנח מטה. האיש בא לענות לי אך אחד השומרים קטע אותו. "שתוק! אסור לדבר" אמר מרביץ לסורג כאילו זה יפחיד אותי. "נו בנאדם זה לא מסגד שתקנים אתה יודע" אמרתי לו בכעס. הם שללו את החופש שלי ועכשיו הם רוצים לשלול את הדיבור שלי?! הצחיקו אותי. "אמרו לך לשתוק" אמר השומר מסנן מבעד לשיניו. "מצטער אני ידבר כמה שבא לי" נעמדתי כשתוכנית בראשי. השומר בא וקירב את חרבו לצווארי ואני פעלתי. חטפתי מידו את חרבו דוקר אותו בלבו. השומרים באו מתקרבים אלי עם חרבותיהם. "תן לו את החרב עכשיו!" צעק אלי המפקד שלהם כנראה. "אז באו קחו אותה" אמרתי נעמד ביציבות מוכן לקרב. השומר הנהן והשומרים פתחו את תאי מסתערים עלי בחרבותיהם. נלחמתי בהם מפלס את דרכי החוצה. כשהייתי מחוץ לתא כבר לא נשאר עם מי להלחם, חוץ מהמפקד שחייך אלי מתכונן להסתער עלי עם חרבו. "עצרו" שמעתי קול מוכר מאחורי, אותו קול נחשי שהביא אותי לכאן. המפקד נעמד דום ואני הסתובבתי מתכונן לתקוף את הדובר. אבל באותה שנייה שהסתובבתי הרגשתי כאבים עזים ונפלתי על רצפת האבן הקרה משתעל דם. דם, לעזאזל אני מקיא דם. איך הוא עושה את זה?! אחרי זמן מה שהייתי חלש מדי זה נפסק ואני רק נשמתי בכבדות מנסה לסדר את הנשימה. "אתה תצטרך לבוא איתי" תפס בידי הקול הנחשי. לפתע הכל ניהיה כמערבולת צבעים והרגשתי את בטני מתהפכת. "הגענו" אמר בקול הנחש הצורם שלו. הכל נעצר ואני נעמדתי לעט מסתגל לשמש. ניסיתי להביט בדמות המסתורית אבל היא לבשה את אותו ברדס מעצבן. כשהצלחתי לראות היינו בתוך חדר עם חלון גדול ומיטה. "חכה כאן ואל תנסה אפילו לברוח." אמרה הדמות ונעלמה באותו מערבולת שהגענו. ניסיתי להסתכל מהחלון לראות אם יש סיכוי לברוח, אבל מסתבר שחשבו על זה ואני נמצא במגדל רמפונזל עכשיו מה שנשאר לי זה לצבוע את שערי בצהוב לגדל אותו ולמצוא נסיך. החיים שלי פשוט מדהימים! אני גאה בעצמי שאני נשאר כל כך אופטימי.
אחר זמן מה נכנסה דמות עם ברדס וסגרה אחריה את הדלת. היא לבשה מסכה שק השליט היה לובש אז הבנתי שזה השליט. "כן נחמד גם לפגוש אותך, כן הדרך הייתה מדהימה ובכלל איזה קבלת פנים יפה מה עוד יכולתי לבקש?!" אמרתי בציניות מלאה בכעס. הוא הוריד את הברדס והמסכה ומה שנגלה לפני פשוט גרסה מבוגרת שלי. אבל המילה שיצאה מפיו גרמה לי כמעט לפול מהחלון. "בני" אמר מחייך. הדבר הראשון שעלה במוחי זה 'נהדר יש לי אבא מרושע'.

-נקודת מבט אריק-

הנערה שראיתי על החוף לא יצאה מראשי היא הייתה יפיפה. שיערה הערמוני השתלב על עורה הכהה ועיניה היו ירוקות כשל חתול. "לי" לחשתי את שמה. באותו רגע רציתי לחזור לחוף הים ולראות אותה שוב. ולמען האמת עשיתי זאת.
היא ישבה עדין על החול הרך מנגנת מנגינה נעימה. "מה אתה עושה כאן?" שאלה אותי בלבול. "לא יכולתי להוציא אותך מראשי" אמרתי נבוך מתיישב לידה. "אז אתה תספר לי קצת על עצמך?" אמרה משתדלת לא לפגוש בעיני. "כן" אמרתי מתכונן לספר את סיפור חיי. "אני נולדתי להורים פושטים אבל הם טבעו בים ורק אני שרדתי מאותה ספינה. חבר של אבי לקח אותי לביתו וגידל אותי." עצרתי לרגע פוסק את רצף דיבורי. "הוא היה עשיר ולא היה לו ילדים ותמיד השתוקק לאחד, הוא גדיל אותי כבנו ואנשים באמת חושבים שאני בנו האמתי ולא אכפת לי לא הכרתי ממש את הורי אז הוא אבא שלא היה לי" בדברי אפילו לא נשמע טיפת רגש, למען האמת הרגשתי ריקנות. חברו של אבי לא ממש ידע לטפל בילדים ופשוט נתן לי כסף לעשות כרצוני ותמורה הוא מלמד אותי להיות אציל. "אבל אתה לא מרוצה מחייך נכון?" שאלה אותי מביטה בי בפרצוף עצוב. "לא" אמרתי לא מוסיף דבר. "אל תדאג הוא יבין, כמו שכולם מבינים" את סוף המשפט לחשה ויכולתי להרגיש את העצב שבה. "איבדתי הרבה אנשים נכון" היא לא ממש ענתה לי היא פשוט בכתה טומנת ראשה ברגליה. ליטפתי את שיערה מנשק את ראשה. "אבל אני מסכים להיות כאן בשבילך" לחשתי לה, היא הרימה את ראשה והביטה בי עם דמעות. "אתה בקושי מכיר אותי" אמרה לי. זה נכון לא ממש הכרתי אותה אבל משהו הרגיש לי שאני חייב להיות שם בשבילה. "אבל בשבילי אני מכיר אותך שנים" אמרתי את מה שהרגשתי. היא חייכה, באותו רגע פשוט נישקתי אותה נשיקה עדינה על שפתיה האדומות. לא ידעתי מאיפה זה בא לי אבל זה הרגיש לי אמיתי מדי מכדי להיות חלום.