השד שבמראה- הקדמה

"תענה לי!" זעק, צונח על ברכיו, מיואש. דמעות החלו מבצבצות בזגוגית עיניו, הכאב והזעם הדהדו ואפפו את גופו, הייאוש עיכל אותו מבפנים, הולם בגופו בעוצמה, דוקר וחודר לכל פרט ואף הקטן ביותר בגופו הצנום.
"ומדוע אענה לך?" השיב בחלקלקות, צחוקו מהדהד ברחבי החדר הריקני ועושה דרכו החוצה, חומק דרך החלון הפתוח לרווחה, מחפש מקום מפלט, ומשם מתקדם הלאה.
"תענה או שאשבור את המראה" איים וייצב מבטו אליו, מנגב דמעותיו וחורק שיניו, מכיל את זעמו, סופר את זעמו, נושך שפתו התחתונה עד זוב דם. הוא הפריח צחוקו לחלל החדר בשנית, ורכן אל עברו בקלילות.
"שבור אותה, זה לא יגרום לי להיעלם" השיב בפשטות ורוגע, אדישותו פשוטה, אופיינית לו, חסרת כל טקט או רגש.
"למה, שברו לך מראה בעבר?" פקפק, מעביר אצבעו לאורכה של המראה, מותירה אחריה שובל שומני וספק לח, הלוא זה עתה ניגב דמעותיו, התאפס על עצמו.
"שבור אותה, ותגלה לבד" השיב בערמומיות, מחייך בזדוניות האופיינית לו ומפנה גבו אליו, מפנה ראשו אל צדו, משלב ידיו האחת בשנייה, ממתין בדממה.
הוא הרים כף ידו בהיסוס, מאגרפה, סוקר פרט פרט, ולו הקטן ביותר, מחיוורונה המסנוור ועד שקעיה הזעירים. הוא נאנח, והלם אגרופו כנגדה. הוא הביט סביבו, רסיסיה פוזרו לכל אורכו ורוחבו של החדר, חלקם אף עשו דרכם כדרך החלון. הוא הרים מבטו אל עבר מסגרת המתכת, סוקר את הרסיסים אשר נכפתה עליהם השהייה הממושכת, מחפש אחריו. צחוק קל וערמומי החל מהדהד ברחבי החדר- הוא ידע, כרגע נעשתה הטעות הגדולה בחייו.