השורדים – פרק חמישי: הרימו את ידכם

"קום כבר, דיאו." סייקו נשענה על חזי, חונקת את ראותי. פקחתי את עיני במהירות, שואף אוויר מועט, ומשתעל קשות. היא צחקה, וירדה באיטיות מחזי. היא נשענה על הכרית שלי, צמודה אליי כל כך שיכולתי לחוש את ליבה פועם ואת חזה עולה ויורד כשהיא נושמת. אתמול בלילה סייקו ישנה איתי, באותה מיטה. לא הצלחתי להירדם. ליבי פעם כל כך מהר בכל פעם שהיא זזה במקומה, או חייכה בחלומה. היא כמו מלאך. רדומה בשינה תמידית. כשאנשים ישנים לצידי אני תמיד מפחד, כי הם נראים מתים, כמו גופות רועדות בקור. אבל לא סייקו. היא נראית שלווה ומאושרת. כמו תמיד.
"אולי נרד לאכול?" שאלתי את סייקו, משפשף את עיניי בעייפות.
סייקו צחקה. "אתה רעב כבר?"
"לא ממש, אבל אני לא רוצה לפספס את ארוחת הבוקר שוב."
"זה באמת קורה לך הרבה…" היא מלמלה, וקפצה מהמיטה בתנועה חיננית וחלקה.
…
"סייקו!" נוצ'יקו נופף אל סייקו, ולאחר מכן, לחץ את ידי לברכת שלום. כולם מחבבים את סייקו. ולמה לא? היא מושלמת הרי. ואני רק מתלווה אליה. אבל אני בסדר עם זה. זה תמיד היה ככה.
התיישבתי לצד סייקו, וליד נערה לא מזוהה בעלת שיער לבן וארוך שנופל כמפל עד לגבה התחתון, ועורה בהיר למדי. היא לבשה חולצה לבנה, וג'ינס כחול, ודיברה אל סייקו ואל נוצ'יקו ודייגו בקלילות, היא כנראה מכירה אותם.
"היי, אני דיאו." חייכתי אליה, והיא גיחכה.
"אני יודעת." היא ענתה, וכרסמה קאפקייק יבש. "אני מכירה אותך."
הבטתי בה, יושב ובוהה כמו מטומטם, והיא רק חייכה.
"לילי, זוכר?" כיווצתי את גבותיי. אני זוכר לילי כלשהי.. אבל לא אותה. "אני דוב קוטב לפעמים."
הרגשתי כל כך רע באותו הרגע, שכמעט הרגתי את עצמי, או לפחות הקאתי את החביתה המגעילה שניסיתי ללעוס ולבלוע ונכשלתי בכל פעם מחדש.
"שקט!!!" קולו הרם והחזק של קאנו הדהד בחדר האוכל, ותשומת הלב של כל השורדים בסיפון הוסבה אליו, עומד בגב זקוף על הבמה הזעירה שבחדר האוכל, ולצידו עומדת נאמנה, איומי, שנראתה משועממת, כרגיל. הרמתי את מבטי מהצלחת, שומט את המזלג על הצלחת בקרקוש מחריש אוזניים.
"יש לי הודעה." קאנו הכריז, וכחכך בגרונו הצרוד. "בלו חוזרת היום, עם עוד שורדים." מלמולים נשמעו מצד הקהל, חלקם שמחים, וחלקם ממורמרים. אני הייתי מבולבל בעיקר.
"בלו מגייסת שורדים ומכשפים." לילי לחשה אליי, מסבירה בנימוס. "כשהיא חוזרת, היא מביאה אנשים אל הספינה, בלו תמיד מביאה רק אנשים בריאים, היא לא מביאה פצועים."
"אז למה אנשים נראים עצובים?" שאלתי את לילי בלחישה מלאת תהייה.
פניה של לילי התעננו, ונימת קולה הפכה קודרת. "עוד שורדים, מה שאומר עוד מתקפות של שדים, וכפרים הרוסים, ואנשים מתים, בזמן שהממשלה לא עושה דבר חוץ מלצוד אחרי המכשפים ולשלוח את החזקים למוסדות רפואיים. זה למה." היא מעכה את שארית הקאפקייק על השולחן בכעס.
"הם יגיעו היום בצהריים, בספינה השנייה. ואנחנו נקבל אותם בברכה, כרגיל." קאנו אמר בטון מעט מאיים, והשתיק את המלמולים שנותרו בקצוות חדר האוכל. קאנו פנה ללכת, לרדת מהבמה, אבל התחרט במהרה.
"אני לא מרוצה, בדיוק כמוכם." הוא אמר בכאב, עצב אמיתי משתקף בעיניו העייפות. "הלוואי ולא היינו צריכים לאסוף שורדים מסכנים, הלוואי ולא היינו חייבים לאסוף את השברים. אני כאן כדי לעזור. לפחות לשפר את העתיד של הדור השבור והמדמם הזה. אני כועס וזועם בדיוק כמוכם." הוא מיהר לרדת מהבמה, ויצא מחדר האוכל, איומי עוקבת אחריו כמו כלבלב צייתן. שניהם השאירו את כולם דוממים לכמה שניות ארוכות, בזמן שהמשמעות מחלחלת בליבנו.

…
"הם הגיעו!" חברו הטוב של נוצ'יקו, סקיי, התפרץ אל חדר השינה והודיע לי, לסייקו וללילי לגבי הסירה שמתקרבת דרך הנהר הגועש. סייקו חייכה אליי, ומשכה אותי מהמיטה בזריזות. רצתי אחרי לילי וסייקו, מנסה לעמוד בקצב שלהן, בפרץ אנרגיה מדלג לעבר הסיפון העליון. רוב קהל השורדים במקלט עמד על הסיפון, מתגודד לצד המעקה המעוקל והרעוע של הספינה. לצד ההגה המוגבה, עמד בזעף קפטן סאטושי וקילל כל שורד שאפילו העז להביט בכיוונו, ממלמל לעצמו משפטים הזויים וממורמרים. סייקו אחזה בידי עדיין, מנסה לא להיבלע בתוך האנשים, היא התכופפה ונדחפה בחינניות בין הגופות הזזים, והגיעה תוך כמה דקות קרוב יותר אל המעקה ואל קפטן סאטושי מאשר נוצ'יקו וסקיי שהגיעו לפנינו. סירה ישנה ואפרורית התקרבה לאיטה על הנהר, ובינתיים סאטושי התרכז וניסה להנמיך את מעוף הספינה באיטיות זהה. הנהר שצף, והרעיד את הסירה הקטנטונת ששטה עליו. בדיוק רגעי, גבר שנדמה בגיל העמידה, שרירי כל כך שהיה לי ברור באליו שכוחו הוא חוזק בלתי נשלט, הפיל את העוגן הכבד אל הסירה. ראייתי הייתה מטושטשת, אבל זיהיתי כמה דמויות מתחילות לטפס על העוגן הענקי. כולם עלו, וקאנו שעמד ליד סאטושי סימן לקפטן להעלות את הספינה אל האוויר הגבוה, בין העננים.

…
"שלום כולם, או לפחות למי שהחליט לבוא." קאנו דיבר אל מיקרופון חורק ומעצבן, עומד שוב על במת חדר האוכל, רק שהפעם, מאחוריו ניצבו בערך שבעה שורדים חדשים וחתול בר ג'ינג'י, ואל גופו נצמדה ילדה קטנה בעלת שיער שחור חלק וארוך. "הנה אנחנו כאן שוב, ובלו מביאה הנה את האנשים והמכשפים הנפלאים האלו, מכל רחבי הארץ. ואנחנו מודים לה, שוב, ולכל השורדים החדשים במקלט הזה!" סבב חלוש של מחיאות כפיים וקריאות שמחה נשמע בקהל, אבל אין אחד שבאמת היה שמח לראות את כמות השורדים החדשים, במיוחד כשכל אחד מהם הגיע ממקום אחר, מכפר שרוף אחר. קשה להבין, אבל לכל אחד מהשורדים יש משפחה שגססה למול עיניו, כוח בלתי יאומן וחיים הרוסים. גם אם החיוך מכסה את העבר, יש משהו שבור בעיניים שלהם. בעיניים שלנו. אני תוהה אם קאנו יכול לראות את השבר בעיניים שלי ושל סייקו.
קאנו נראה מעט מעוצבן, מהשקט וחוסר הריכוז ששרר בחדר האוכל. "אני יודע שכולנו קצת תשושים, וחסרי מורל, אבל בלו התאמצה בשביל להביא את כולם, ואנחנו צריכים לברך אותה ואת השורדים בקצת יותר התלהבות. השורדים האלה מאמינים שזה הבית בשבילם, המשפחה. בבקשה, תישארו חזקים, בואו נקבל אותם כמו שצריך ו – "
"לא!" נאומו המעודד והמדוכדך של קאנו נקטע בגלל צעקה חזקה וכואבת שהגיעה מנער בעל עור כהה, שיער שחור, ולבוש בבגדי עבודה משופשפים. הוא עמד במקומו, גבו ישר וגבותיו מעוותות, שפתיו מתוחות וחיות מלא סבל, וחזו נע בחוסר נחת. הרמתי אליו מבט מופתע, הייתי אחד מבין רבים כמובן, כולם הביטו בו. אני לא כאן הרבה זמן אבל הבנתי שלא מפריעים לקאנו באמצע נאום חשוב. שיש כללי נימוס. אבל הנער נמצא כאן יותר זמן, והוא נראה סוער למדי.
הוא הביט בקאנו, שולח אליו תחינה אילמת. "נמאס לי." הוא לחש בכעס. "אני, כמו כל אחד מכם. ראיתי את הוריי מתים. נשחטים, בידי פקידי ממשלה, ממש מול עיניי. בכיתי כל כך. האשמתי את עצמי. ואז קאנו הגיע לכאן והציל אותי. אבל לשבת כאן, לחכות בזמן שאחרים חווים את הכאב שאני חשתי לפני כמה חודשים טריים, אני לא מסוגל לעשות זאת." הנער מחה זיעה מפניו, ועמד על הכיסא שלו בפרץ אנרגיה רגעי ומחודש. "אני לא מוכן, להישאר כאן, על הספינה, מוגן, ולצפות בעוד ועוד אנשים שליבם נרמס ונשבר בידי השדים, והממשלה, ולהביט בסבל הזה מתרחש. מי כאן, מרגיש כמוני?!"
הרמתי את ידי, ולא הייתי היחידי. נוצ'יקו עשה כמוני, גם סייקו, לילי, סקיי, קרול, ואפילו איומי תמכה והרימה את ידה אל התקרה. חלק מן השורדים החדשים הרימו את ידם, וגם בלו הקטנה הרפתה ממותניו של קאנו והרימה את ידה אל על.
הנער חייך. "שמי הוא דייגו. וגם אני רוצה שינוי. ואני מוכן להלחם למענו. מי כאן איתי?!" הוא שאל שוב, עוד ועוד ידיים התרוממו אל האוויר. נוצ'יקו קם ועמד על השולחן, איומי וסקיי עושים כמוהו.
"קדימה!" הם צעקו, מעודדים שורדים ביישנים להרים את ידם גבוה. קמתי מכיסאי, מחייך, צועק אל המלחמה. נוצ'יקו כרך את זרועו סביב כתפיי, וסייקו נעמדה על השולחן לידי. צעקנו, הרמנו את ידינו, עד שכל אחד בחדר, הרים את ידו ואימץ את שריריו.
"שקט." קאנו מלמל. מבטו היה מושפל אל בימת העץ, וגופו נדמה תפוס,קפוא כמעט. "דייגו, שב." אימה שררה בחדר האוכל. לא משנה כמה ידיים יורמו, כמה שורדים יתמכו בדייגו ובמעשה, שום דבר לא שישתנה ללא תמיכתו הכנה של קאנו. הוא כמו האב של כל השורדים, שומר ומגן. ללא רשותו, אין טעם למאבק. קאנו הרים את פניו, ובעיניו ניצתה להבה גאה ובוערת.
חיוך עלה על שפתיו הקצרות, וידו התרוממה באיטיות. "אני איתך, דייגו. אני עם כולכם."