השורדים – פרק עשרים ואחד: חיבוק

"דיאו!" סייקו רצה אחריי, צעדיה גוברים וסובבים אותי. אך אני מתעלם, ממשיך לזרוק את אותם סכינים כסופים אל אותה מטרה אדומה, מנסה להירגע, למרות שלעולם לא אשיג שלווה. השד המקולל הזה… דווקא אותה? הבטתי בסכין. תחושת הלכלוך והחטא שטפה אותי, לא משאירה מקום לאהבה, תהיות או חיבה. רק שנאה עצמית. רק שנאה. אני יכול פשוט להעניש את עצמי. הסכין כאן, אין הרבה אנשים בסביבה. אני הופך את הסכין באצבעותיי, משחק עם הלהב המסוכן והחד. אבל מה אם מישהו יתפוס אותי, ינסה להחיות אותי? למרפאות אין הרבה תרופות, הן עלולות לבזבז עליי קסם כוח ומרפא שלא קל להשיג. לא, אני עלול לפגוע באחרים אם אהיה אנוכי ואזיק לעצמי. מצד שני, אהיה אנוכי אם אמשיך לחיות למרות שאני מסוכן, ועלול לפגוע באחרים ללא שליטה. אני לא יודע איך לעצור אותו. כשהוא חוזר, כשהוא משתלט על גופי… זאת ההחלטה שלו. אני לא יכול לעצור אותו, אני לא יודע איך. אבל למה… זה לא קרה לפני כן, הוא הרג רק את מי שאני רציתי שהוא יהרוג, רק את מי שהתכוונתי להרוג בלעדיו. האם הוא יכול… להשתלט עליי כשאני לא בקרב, כשאני לא נלחם? אם כך, סייקו והשאר תמיד בסכנה… הוא שד אכזר, צמא לדם ומוות. הוא רצחני, חזק, בלתי מנוצח. הוא לא מדבר איתי הרבה. אבל הוא תמיד שם. אני חש את הנוכחות שלו, הוא תמיד נמצא במחשבות שלי, לוחש לי, מנסה לשכנע אותי להרוג. הוא שותל בראשי סיוטים, גורם לי ללכת בשנתי. לפעמים הוא מדבר איתי. הוא סיפר לי על עצמו. הוא לא משקר, אין לו מה להסתיר. הוא כבר מת, אבל הרוח שלו עדיין חיה, והוא בחר בי להכיל אותה. הלוואי שהוא לא היה בוחר בי. אז הייתי מת יחד עם המשפחה שלי בכפר ההוא, לא הייתי חייב לצאת למסע המטופש ולדעת שאני עלול להרוג כל אחד ואחד מהם. אני צריך להיות סגור הרחק מהם. כי השד עלול להשתלט עליי שוב. זאת הסיבה שאני בורח מסייקו. היא צריכה להתרחק. היא אמרה שהיא באה אל השד, כלומר הוא לא חיפש אותה. אם אני אתרחק מכולם, הוא לא יצליח למצוא אותם מספיק מהר.
"דיאו." קולה של סייקו הבהיל אותי, והסכין נשמט מידי אל האדמה. בצלילי קרקוש מתכתי הוא נחת לבסוף על אבן אפורה ושטוחה. הבטתי בה, שוקל לברוח ולרוץ אך לא מוכן להסתכן בלהראות מטופש לגמרי. היא מתקרבת אליי מהר, ללא היסוס, וכורכת את זרועותיה סביב מותניי בחיבה. היא לא גבוהה מדי, לכן ראשה מגיע רק עד חזי, וממרחק לא רב אני יכול להריח את שארית ניחוח הורדים בשערה האדמוני. אני לא מסוגל שלא לחייך, כשהיא מחככת את אפה בחולצה הלא נקייה שלי ומצחקקת. הצחוק שלה… הוא התרופה לכל מחלה בעולמי. אני עוצם את עיניי, ומניח את כף ידי על ראשה, מאמץ אותה אל חיקי. אני יודע שזה לא נכון. שהיא צריכה לברוח, שאני חייב להתרחק. אבל היא… סייקו. זאת סייקו.
"דיאו אל תברח בבקשה." סייקו אומרת בקול שבור ומלא יגון, מביטה בי בעיניי עגל חמודות ומתחננות. "אתה חשוב לי מדי, אני לא מוכנה לוותר עלייך כל כך מהר." היא ממשיכה בכאב, לא מסוגלת להרפות מגופי. חשתי את פעימות ליבה כנגד חזי, את ליבה הקטן מאיץ מהתלהבות והתרגשות. או מכאב. אני לא מסוגל לשרוד את כל זה, להיות האחד שמביא לה רק כאב… אני מגן עליה, אני לא פוגע בה… אני חייב להגן עליה… כי היא כל מה שנותר לי. בית שרוף, משפחה קבורה, ונשמה ששייכת לשד. היא הדבר היחידי בחיי. ואני חייב להגן עליה, כי אם אני לא אגן עליה… גם היא תיעלם. ואז לא תהיה לי סיבה להישאר חיי. אני לא יכול להיות לבד. לבד לגמרי, רק אני והשד הזה. השד הנוראי הזה, שתמיד ירדוף אותי.
הרחקתי את סייקו מעט, והבטתי בה במשך כמה רגעים ארוכים שנדמו כנצח. כמעט אבדתי בתוך עיניה המהפנטות, שקלתי להישאר איתה לנצח, למרות הכל. כמו שהיא רוצה. היא תמיד תקבל ממני את מה שהיא רוצה. כך זה היה וכך זה יישאר. אני, היא, והשד שבתוכי. השד שרוצה להרוג אותה.
"בסדר." אמרתי בחולשה, מוותר שוב על עמדתי בשבילה. אני אשאר. אני אגן עליה. אני אגן עליה מעצמי. אני חייב להישאר כאן, בשבילה.
סייקו חייכה חיוך רחב, ואני חייכתי איתה, אך לא חיוך רחב. ניסיתי לא לצחוק בשמחה, ידעתי שהיא עלולה… לראות את השד. לא רציתי שהיא תלך. איך יכולתי להעלות בדעתי לעזוב אותה? זאת סייקו. אסור לי לעולם לעזוב אותה. בלעדיה, אני עלול להיכנע. אני עלול לגסוס לבד, לתת לשד להשתלט לחלוטין. היא איתי. אני מתקן אותה, היא מתקנת אותי. וכך אנחנו אמורים להישאר, לנצח.