השורדים – פרק ראשון: הספינה

הספל שבידי שורף לאט את אצבעותיי, והאדים המרים אופפים אותי. "לאן בדיוק, אנחנו מתכוונים ללכת היום?" אני שואל בחשש טיפשי, מודאג לגבי… הכל בערך. אני מוכן להליכה ארוכה, אולי אפילו לריצה. מסתבר שלילה אחד של מנוחה שלמה, בידיעה שסייקו לצידי, היה הדבר היחידי שהשרירים שלי נזדקקו לו כדי להשתקם. לא כואב לי כלל. בערך.
"לספינה." איומי ענתה בפשטות, לוגמת מהתה הלוהט שלה בזריזות, ומתעלמת מהחום שכווה את לשונה.
הרמתי גבה, והשפלתי את מבטי לסייקו, שעדיין לא התעוררה. היא זקוקה לטיפול, למים, לאוכל, למקלט. למקלט שעליו קאנו דיבר. ואנחנו לא יכולים לחכת עוד הרבה זמן. אני לא רוצה שהיא תתעורר, תהיה חלשה ולא תוכל לעזור לנו. אבל הנמל הוא רחוק למדי. חמישה ימי הליכה ללא הפסקה, ותשעה אם נחים בלילה. חוץ מזה, בעיר המרכזית יש מתקפות שדים כל הזמן. אנחנו עלולים להיפגע שוב, ואני לא יודע אם הצל יעזור לי, או יתנגד לי. אני לא מוכן למסע שכזה, וגם לא סייקו. "לנמל? ליד העיר המרכזית?" שאלתי.
קאנו צחקק. "לא בדיוק." הוא אמר במסתורין מוסווה, ולגם מן התה שלו. ברצינות – איך הם לא נכווים?
הבלבול לא מש מראשי. "למה אתה מתכוון בדיוק?" אין עוד נמלים באזור, והים מוקף בשומרים של הממשלה. אין עוד דרך אחרת.
"הספינה שלנו לא נוסעת בים." איומי ציינה, מניחה את הספל הריק על האדמה, וקמה מן הסלע שעליו היא ישבה. "לפחות לא כרגע, אנחנו לא מסוגלים להסתכן בכך."
"לא בים?" שאלתי, לא בטוח שאני רוצה לשמוע את התשובה.
חיוכו של קאנו רק התרחב. "באוויר."

…
עצמתי את עיני כמה שיותר חזק, נלחם ומתנגד למשבי הרוח החזקים שדחפו אותי ככל שהספינה התקרבה אל הקרקע. "זאת הספינה?!" שאלתי, לא מצפה שישמעו אותי. איומי חייכה ונופפה אל הספינה המתקרבת במהירות, וקאנו עמד בנוחות, ונראה משועמם למדי. כל החפצים שלהם כבר היו ארוזים, ואני שמרתי את הסכין בכיסי. חיכינו לספינה שתבוא, בערך שעתיים שלמות. קאנו חייב לי כמה הסברים דחופים, אבל נסדר את העניין הזה כשנוכל לעלות ולהירגע בספינה המעופפת.
אחזתי את סייקו בחוזקה, שומר עליה מפני הרוח שהשתוללה ביער. הבטתי בגוף הענק והישן שהגיח דרך העננים הנמוכים והרעיד את ענפי העצים הגבוהים והרמים ביותר. הספינה נדמתה ישנה למדי, ארוכה ועתיקה. שני מפרשי רוח השתוללו על עמודי עץ איתנים, ותותחים בצבצו מחזית הספינה. אפילו מרחוק, יכולתי לראות בן אדם שניווט את הספינה. כמובן שראיתי אותו מרחוק למעט מאוד זמן, בגלל שהוא התקרב מאוד תוך דקות מעטות.
איומי תפסה בכתפי, וחייכה אליי. "כשסאטושי מפיל את העוגן, אתה קופץ עליו, ומתחיל לתפס על השרשראות." היא צעקה באוזני, ואני פערתי את עיני בבהלה. מטפס על השרשראות? ומה יקרה אם אני לא אקפוץ מספיק גבוה? הרי אני מחזיק את סייקו בזרועותיי. למזלי הרב, לא הייתי חייב לחכות במתח
או לצפות לסוף המר, כי העוגן צנח מן הספינה היישר למטה, קרוב לזרועותיי.
"קפוץ!" איומי צעקה, ואני הסתערתי אל העוגן וטיפסתי עליו, מחבק את סייקו המסכנה אל לבי הפועם במהירות שיא. אני לא בטוח אם איומי קפצה אחריי, או איפה קאנו היה בכל הזמן הזה. אבל באותו הרגע, הייתי כל כך מאושר שהצלחתי לקפוץ בלי להפיל את סייקו, ששום דבר אחר לא ממש שינה לי.

…
"תעלה כבר, טירון!" קריאה ממורמרת נשמעה מעבר למעקה הספינה, ואני הזדרזתי לטפס במעלה השלשלאות הכבדות. איומי כבר עקפה אותי, וקאנו חיכה מאחורי, נאנח שוב ושוב בגלל האיטיות שלי. סייקו לא כבדה. אבל לא קל לטפס על שלשלאות מתכת חלקלקות כששתי ידיי תפוסות. אבל כעבור כמה דקות ודחיפות חוזרות ונשנות מצדו של קאנו, הצלחתי לטפס על הסיפון המצוחצח, וסייקו נשארה שלמה ובריאה.
מולי עמד גבר בגיל הזהב, נמוך בצורה מחשידה, שערו אפרפר וגופו רזה ומקומט. מבט זועף היה בעיניו העייפות והירוקות, והבעה ממורמרת שררה על פניו. הוא בהה בי בזעם חיוור, על שערו הדליל כובע פיראטים ישן ומאובק.
"שלום סאטושי." קאנו אמר, והניח את תיקיו על רצפת הסיפון. הזקן הזעיף את פניו, מה שנדמה בהתחלה כבלתי אפשרי, כי פניו זעופות וחמוצות באופן טבעי, אך הוא הוכיח לי שהכל אפשרי, כשאתה ממורמר מספיק.
"זה קפטן סאטושי בשבילך." הוא סינן מבעד לשיניו, רסיסי רוק פורצים מפיו.
קאנו גיחך, והתעלם מהזקן הזעפן. הוא חייך אליי, והסיר את הז'קט הישן שלו, זורק את הבגד על התיק בפיזור נפש. קפטן סאטושי פנה לענייניו, והחל לנווט את הספינה. אך לא בדרך רגילה. ההגה הישן והחרקני, לא היה נחוץ לקפטן. בן רגע קל, בהנפה זעירה של אצבעו, הופיעה מערבולת חזקה מצדדי הספינה. רוח כבדה החלה לדחוף את הספינה קדימה בפתאומיות, ואני כמעט מעדתי ונפלתי על הסיפון. הקפטן נדמה משועמם לגמרי מהעובדה שהוא הצליח לשלוט ברוח ובאוויר. מבחינתי זה היה מדהים. סייקו היא המכשפה היחידה שהכרתי. הממשלה הרגה את רוב המכשפים בכפר שלי. והכוח של סייקו שונה. היא… מיוחדת. מסוכנת. אפלה. חזקה, אפילו יותר מהקפטן, אפילו יותר מהרוחות הקטלניות שלו.
"ובכן, דיאו," קאנו פנה אליי בחיוך מרוצה, וטפח על שכמי. "מה אתה חושב?"
השפלתי את מבטי. "תיארתי לעצמי שלא נהיה היחידים כאן." עניתי, לא רוצה לנסות לגבש דעה על הספינה המעופפת. איומי סיפרה לי שרוב הנמצאים במקלט הם מכשפים, או לוחמים שהצליחו לשרוד מתקפה נוראית ששררה על מקום מגוריהם. היא אמרה שקאנו מנסה להציל את כולם, אבל חלק מהשורדים פצועים מאוד, ואפילו קסם של מרפא לא יעזור להם. זה בטח קשה להם. לעבור בין עיירות שרופות והרוסות, לפלס את דרכם בין גופות, ולדעת שהם לא היו כאן כדי להציל אף אחד. להרים את השורדים, לנסות לאחות את הפצעים ולהדביק את שברי העבר יחדיו. אני לא יודע מה גרוע יותר. לראות את הכפר שלך נשרף לעפר פעם אחת, או לראות אלפי עיירות וכפרים הרוסים פעם אחר פעם. אני לא יודע איך קאנו מצליח לשמור על שפיותו, ועל חזות מאושרת ונחמדה. הוא בטח איש חזק מאוד.
"אני מניח שכולם למטה." קאנו אמר בחיוך, וסימן לי לעקוב אחריו.

…
קאנו מחא כף בחוזקה, וחלק מן הרעש השתתק. אבל הזמזום המצטבר של דיבורים חסרי קשב לא נרגע לחלוטין. "שקט!" קאנו צעק, וצעקתו הדהדה בין קירות החדר. עשרות זוגות עיניים הופנו אליי ואל קאנו, עיניים תוהות ומבולבלות.
"בבקשה תכירו – זה דיאו," קאנו הצביע עליי, "וזאת סייקו." הוא הפנה את אצבעותיו אל סייקו שבידיי.
קהל המכשפים לא אמר דבר בזמן מה, אלא רק סקר אותי בעיניים סקרניות וחוקרות. הרגשתי נבוך כל כך. לא ידעתי מה לומר, רק עמדתי שם, עם סייקו מעולפת בידי, לא בטוח בעצמי, לא יודע אם אתקבל בחיוב או בשלילה במקלט השורדים של קאנו.
חייכתי במבוכה. "היי." פלטתי בקול חורק.
כמה מן האנשים חייכו. רוב השורדים היו בני נוער, וחלקם צעירים, או בגיל העמידה. היו כמה ילדים קטנים, ושני תינוקות. לאחד מן הנערים היה בכך ידו כדור זוהר וכסוף של אנרגיה, ששינה את צורתו מדי כמה שניות. לאף אחד לא היה אכפת. הוא פשוט מסתובב עם כדורי אנרגיה ביד.
לאחר דקות המבוכה שנדמו ארוכות מתמיד, הזמזום חזר למצבו הרגיל והסוחף, וכולם פנו לעניינם.
"אל תדאג." קאנו אמר, חיוכו הרגיל והדואג על שפתיו. "אני בטוח שתמצא חברים."
הנהנתי בזריזות, והנחתי לקאנו לטפס אל הסיפון העליון, להתרחק ממני.
הבטתי בקהל השורדים. עשרות ילדים, נוער, ואנשים שאיבדו את משפחתם, את מקומם, אנשים שלא שייכים. אך בכל זאת, הם התעלו על העבר. שכחו את הזיכרונות של האבדון. ומצאו את המקום היותר טוב. הם עדיין נלחמים. עדיין כועסים, עדיין עצובים. אבל הם מצאו משפחה. מצאו בית. הם שייכים, בין כל האנשים האבודים, שכבר פגומים והרוסים.