השורדים – פרק שביעי: זעפן כלבבי

עמדתי מנגד לחדרו של קאנו, וידית הדלת גבוהה מכדי שאוכל להגיע אליה מבלי לעמוד על קצות האצבעות. מחר אני יוצאת אל המסע עם דייגו. ליבי מאיץ את פעימותיו בכל פעם שהמחשבה חולפת בראשי. אני לא מפחדת. הכוח שלי חזק, ואיתי נמצאים כל הלוחמים החזקים ביותר. קסאיי תגן עליי, גם נוצ'יקו ודייגו. אכיר אנשים אחרים. ואם אני אפגע, אני פשוט אעצום עיניים ואעמיד פנים שזה רק חלום, כמו שאני תמיד עושה. ואז הכל עובר. כי סיוטים חולפים מתישהו. כל סיוט וסיוט, כל לילה ולילה נעלם בסוף. וגם השדים יכולים להעלם. שלחתי את ידי אל הידית, אבל היססתי לפני המגע.
"מה קרה בלו?" אני מסתובבת מיד. בוייד עומד לצידי, סטייטבורן מזדנב מאחוריו ומתחכך בנעליו המשופשפות והשחורות. הוא לובש חולצה שחורה שגדולה עליו מעט, וג'ינס כהה צמוד. את פניו מכסה שיערו, אבל את חיוכו אני רואה היטב. גלגלתי את עיני ונשפתי במורת רוח. מה אכפת לו בכלל.
הוא הטה את ראשו הצידה בתהייה, וקירב את סטייטבורן אליי בבעיטה עדינה. סטייטבורן התעטש, אבל ציית, והביט בי במבט מתפשר. הוא הסתובב סביב רגלי החשופות, והתיישב על כפות רגליי המכוסות בנעלי בובה שחורות.
"את בטוחה שאת לא רוצה לדבר על זה?" הוא שאל, לאחר שסטייטבורן החמוד ריכך את הבעת פניי הקשוחה. נאנחתי. הוא יכול להיות כזה עלוקה לפעמים. הוא נמאס עליי. בלעתי את רוקי, עדיין מהססת, והשפלתי את מבטי. סטייטבורן ליקק את רגלי, ואני צחקקתי. עצמתי את עיניי וניגשתי אל אריק.
התקרבתי אליו באיטיות, צולעת בגלל החתול הכבד שהתכרבל על רגלי בנעימות חמימה. עיניי עדיין עצומות, הושטתי את ידי קדימה. וחיבקתי את מותניו הצרים והבולטים של השורד השנוא עליי ביותר.

…
"את לא חייבת לבוא." זה כל מה שהיה לאריק המטופש להציע, אחרי שחשפתי את רגשותיי בפניו. זה הכל. הוא נראה מעט מובך, מגרד את עורפו בחצי חיוך עקום. הוא נשען על קורות המיטה שלי, יושב על הרצפה הקרירה. סטייטבורן עדיין לא הרפה מרגלי, גם כשנשכבתי על המיטה, מעל לראשו של אריק המובך.
סטרתי לראשו בזעף. "כמובן שאני חייבת לבוא!" הכרזתי את הברור מאליו.
אריק נרתע ממני, ועיניו הגדולות נפערו. "אני מצטער שבכלל הצעתי את זה…" הוא מלמל.
"אני מצטערת שבכלל דיברתי איתך."
אריק נדמה פגוע, חיוכו נעלם קליל וגבותיו התכווצו בדאגה. הוא פכר את אצבעותיו הדקיקות והתעסק בקצוות שערותיו, לא בטוח מה להגיד. קראתי אותו כמו ספר פתוח. הוא היה ברור מדי, משדר ישירות את רגשותיו. אני מניחה שזאת אחת הסיבות שאני לא מחבבת אותו. אני מעדיפה את המסתורין. ברור וגלוי, רגשות חשופים, בכי ועצב, זה כל כך משעמם. שוב ושוב אותו הדבר. תשמרו את הדמעות לעצמיכם, וכך אני עושה. בדרך כלל. אריק מנסה לעשות זאת. ואני מניחה שאת כאבו הוא נועל בליבו, אבל כמעט כל שאר רגשותיו פורצות מגופו ללא מילים או תנועות מרובות. הוא פשוט ברור מדי. חסר טקט. כמעט כולנו כאלה, בבסיסנו. אבל יש כאלה שלמדו להשתנות, להתפתח. ויש כאלה שמעולם לא חשו צורך בחברה, לכן השאירו את חוסר הטקט כמו שהוא. זנוח ועלוב, עמוק ומתועב.
"אני… יכול לעזוב." אריק הציע בכנות, והתחיל לקום מקורות העץ החורקות.
"לא!" קראתי, מפתיעה אפילו את עצמי. כחכחתי בגרוני, וסימנתי לאריק להתיישב. "לא, תישאר."
אריק חייך לעצמו, ואני התפתיתי לסטור לו שוב, אבל דיכאתי את רצונותיי העזים לאלימות.
"תישאר, כי… אני צריכה את סטייטבורן." התירוץ נשמע עלוב אפילו באוזניי.

…
את רוב היום הזה העברתי עם אריק וסטייטבורן, פרט חשוב שאני לא מתגאה בו. אריק. איזו מן חברה נמוכה להסתובב בה. אני חייבת להתקלח כדי להסיר ממני את הזיהום והלכלוך, אני עלולה למות מרוב התערבבות בנחותים. ניקרתי את העוגייה הגדולה שלי, עוגיית שוקולד צ'יפס ענקית בעלת מרקם עשיר ויבש. טעם השוקולד המריר נמס בפי, מחשמל את ליבי. שוקולד. לעולם לא אקבל מספיק ממנו.
"את קשורה לדייגו הזה, נכון?" קל מחוספס וצרוד נשמע מאחורי כתפי, וכמעט נחנקתי מחתיכה עבה וטעימה של עוגייה קשה. הסתובבתי, והוכתי בתדהמה. קפטן סאטושי. הוא לא דיבר אליי מאז שקאנו הביא אותי לכאן. והמילים הראשונות שסאטושי אמר לי היו: 'אני לא מחבב ילדים קטנים'. מאז לא שוחחנו בכלל. אני לא חושבת שהוא מדבר עם השורדים. כמו שהוא אמר – הוא לא מחבב אותם. שורדים, ילדים, אנשים, בני אדם, מכשפים, וכל השאר. הוא מחבב רק את הספינה שלו, וגם אותה הוא שוקל לשנוא. אדם כלבבי. מדהים שלא דיברנו, למרות הזעפנות המשותפת לשנינו. מצד שני, די ברור מדוע לא דיברנו. דיבורים זה לבני אדם נחותים. זעפנים הם נעלים, בני אצולה.
הנהנתי, ושלחתי אל הקפטן מבט צינה קריר במיוחד. שייהנה. זה כל מה שהוא יקבל ממני.
"אז, אני צריך לדבר איתך." הוא אמר, וצער אמיתי נשקף בנימתו.
גלגלתי את עיניי, כהרגלי. "למה?"
"אני רוצה להצטרף." הוא ציין באגביות, ואני השתעלתי בהלם.
כחכחתי בגרוני. "למסע?" שאלתי, מנסה לוודא שדבריו נכונים, ושהוא אינו הוזה. אולי הוא שתוי, שיכור לחלוטין. יש סמים על הספינה הזו?
קפטן סאטושי כיווץ את עיניו מכוסות הקמטים לחרכים זעירים וזעפניים. "כמובן." הוא פלט בכעס.
הנהנתי. "נשקול זאת."
"נשקול זאת?!" הוא התפלץ, ונדמה שקצב ליבו עלה במהירות. קמתי מכיסאי ונגעתי בכתפו של הזקן, מנסה להרגיע אותו. הוא נרתע ממגעי וכמעט נפל אחורה אל הרצפה.
"אני אדבר עם דייגו, אל תדאג." מלמלתי, לקחתי את העוגייה שלי, והסתלקתי במהירות.

…
"לא. ממש לא." דייגו הכריז, עיניו פעורות לרווחה. הוא הניד בראשו כדי לחזק את התנגדותו, וגם החווה בידיו בכעס. הוא הביט בי, ואני בו. "לא, בלו, זה לא נתון לויכוח. ובכל מקרה, איך הספינה תחזיק מעמד ללא כוח האוויר של קפטן סאטושי?!"
נאנחתי. לצערי הוא צדק. קאנו לא ייתן לסאטושי לעזוב, הספינה לא יכולה לשוט במים. ברצינות, זה בלתי אפשרי, היא מרוסקת בתחתית, ותשקע לחלוטין. והכוח של סאטושי חזק מדי. וזעפנותו גוברת על שלי. הוא לא יכול לבוא איתנו. חבל. הוא באמת מכשף כלבבי. שומר מגע שכמותו. באמת חבל מאוד.
"אתה בטוח?" הרמתי מבט מתחנן ומסכן אל דייגו הקשוח, מבט מעט חלוד, מכיוון שלא השתמשתי בו כבר זמן רב. דייגו הביט בי, שוקל אם להיכנע או לא. עמדנו על הסיפון באותה נקודה, הרבה מאוד זמן, הוא בוהה בי בנשימות עמוקות, ואני תקועה באותו מבט עצוב ומתחנן שאני שונאת כל כך.
"טוב, בסדר!" דייגו פלט, מקלל בשקט. חייכתי בשביעות רצון. "אבל את שואלת את קאנו." דייגו הזהיר אותי, והמשכנו לצעוד על הסיפון האוורירי. צחקקתי ביני לבין עצמי. עדיין יש לי את זה.

…
"קאנו?" דפקתי על הדלת הגדולה והכבירה שמובילה אל חדר השינה הפרטי של קאנו, עומדת על קצות אצבעותיי כדי להגיע לידית הנקישה שתמיד הלחיצה אותי, בגלל פה השד שמופיע עלייה. קאנו מתעקש לייפות את חדרו בסגנון אימתי במיוחד. אימת – שדים. אבל אחרי שכבר חוויתי אימת שדים אמיתית, במתקפות, ובכפרים הרוסים, אימת השדים הקטנטונת והעלובה שבחדרו של קאנו לא מפחידה אותי.
דפקתי שוב, לאחר שלא היה מענה בפעמים הקודמות. דייגו עמד מאחורי, מביט בי בשאננות מעצבנת ונשען על הקיר שמתקלף לאיטו. הוא בהה בי בחיוך מרוצה, ואני רק זעפתי להנאתי.
דפיקה נוספת. "קאנו?…" שאלתי, בקול יותר רם. הדלת נפתחה, וקאנו הישנוני עמד בפתח. הוא לבש חולצה מעט מקומטת וג'ינס ישן. שערו הקצר היה סתור לימין, ומעט ריר יבש נשאר על שפתו. הוא נראה זוועה. חייכתי אליו, והוא חייך חזרה, אך בקושי. הערתי אותו משנת ערב מוקדמת. או שהוא פשוט נרדם באמצע העבודה. בכל מקרה, עזרתי לו. אף אחד לא צריך לישון כל כך מוקדם.
"בלו, דייגו, מה אתם עושים כאן כל כך מאוחר?" עוותי את פניי ודייגו צחקק.
"עכשיו שמונה בערב." דייגו ציין, וקאנו שפשף את צווארי במבוכה.
"אז למה אתם פה?" קאנו אמר, מסתיר את בושתו במרץ מאולתר.
דייגו נאנח, וסימן לי לדבר. "קפטן סאטושי רוצה להצטרף לטיול." פלטתי בזריזות.
קאנו הביט בי בהפתעה. כולם מגיבים כך. "סאטושי?" הוא שאל. הנהנתי.
"לא, לא. מי יוביל את הספינה?" הוא שאל בדאגה מסוימת, תשומת ליבו נתונה למחשבותיו. "זה בלתי אפשרי, עדיף שלא. הספינה לא יכולה לעמוד בזה, והשורדים הצעירים לא ישרדו את קפטן סאטושי במינון חזק עד כדי כך." דייגו צחקק, ואני תקעתי בו מבט קשה. הוא הרצין מיד.
"לא יכולתי שלא לשים לב לשיחה שלכם." נערה נמוכה בעלת שיער שטני ארוך ועגילי זהב נוצצים הביטה בנו, מחייכת בכנות. "וכשמתייחסים לעובדה שהכוח שלי מתמחה באוויר ורוחף הבעיה שלכם נפתרה." חייכתי. עוד מכשף זועף. עוד חבר לקהילת השונאים שלי.