השורדים – פרק שמיני: אנחנו מוכנים

כל אחד מהשורדים שיתלוו לדייגו, כולל אותי, עמדו בשורה מפוזרת ולא סימטרית, על גבם תיקי מסע כבדים ומאובקים. חיוכים על פניהם, וליבם מתופף בהתרגשות, כמו ילדים שיוצאים אל טיול שנתי תמים. רק שזה לא נכון. אני, וגם כל אחד מהשורדים המתוקים הללו, התנדבנו כדי להילחם, להקריב, אולי אפילו למות, בשביל עתיד טוב יותר. אני אפילו לא טורח להאמין בתקווה שכולנו נצא מהמסע הזה חיים. אני מוכן להקריב את חיי. את כוחי. את גופי ונפשי. אני לא יודע לאן נלך, לאן נגיע, ואיפה נילחם. אבל היכרותי עם שדים לא הייתה נחמדה בכלל, ואני די בטוח שהם לא השתנו לטובה בשנתיים האחרונות. עצמתי את עיני כדי להירגע, ואחזתי בסכין המחוספסת בטמונה בכיס מעילי המרופט וארוך השוליים, שהגיע עד לברכיי הגרומות. נכחותו של הסכין תמיד עוררה בי שלווה. משהו שהזכיר לי שכוחי הוא לא הדבר היחידי שיש לי, שהזמן הוא לא האמצעי היחיד. כי הכוח שלי מתיש אותי כל כך. אני בקושי מסוגל להשתמש בו. והסכין רק מזכיר לי, אני לא חסר ערך בלעדי הקסם.
דייגו התקרב אל השורדים, ללא חיוך על שפתיו או מרץ בעיניו. הוא סקר את הסיפון הארוך, מנסה לשנן כל פרט בספינה המוכרת לו. כבר עברתי על הטקס המשונה הזה מוקדם בבוקר. הכל בטוח ושמור בראשי, הזיכרון של ביתי ומשפחתי יהיה בליבי עד מותי המר. הוא עמד לצד המעקה, ידיו בכיסיי הג'ינס הכהה שלו, וחולצתו מתעופפת ברוח וחושפת מדי פעם מעט מעורו הכהה. ללא משים, החלתי לחייך, בוהה בו. תלתליו כיסו את פניו הנאות והרזות, לפעמים מסתירים את עצמות לחיו הגבוהות והמושכות. עיניו התערפלו כלפי גלי הים, וחוסר ריכוז נגלה בגופו חסר המנוח. הוא לא רוצה לעזוב, מרות שזה הרעיון שלו. הוא מפחד לאכזב את השורדים שמביטים בו בהערצה שכזו. הוא יכול להבין את קאנו עכשיו, את הלחץ המתמשך שמופעל על המנהיג. אבל הוא נולד להנהיג, והוא יודע זאת.
הוא הביט בי לרגע, ואני השפלתי את מבטי והסתרתי את חיוכי. את מחשבותיי הוא לא יודע, אני מוגן. פתאום, קורות העץ המחורצות שעל הסיפון נדמו יותר מעניינות מאשר פניו הקסומות של דייגו. ליבי תופף בקצב מוזר ופראי. מעולם לא הרגשתי כך כלפי נער.

…
"סוניגו." איומי התקרבה אליי בחיוך מלא גאוות ניצחון, מנופפת אליי. החזרתי לה חיוך מאושר, והפניתי את גופי הגבוה כלפיה. היא לא נערה נמוכת קומה, אך כדי להביט בפניה עליי להשפיל את מבטי מעט. אין הרבה שגבוהים כמוני, למרות שדייגו עקף אותי בכמה סנטימטרים חשובים.
"היי איומי." בירכתי אותה לשלום.
"אתה מתרגש?" היא שאלה, קצוות חלקות משערה הכסוף מתנופפת לאחור במשבי רוח נעימים להפליא.
הנהנתי. "אבל לוקח לכולם זמן להתארגן. אני מעט לחוץ, ורוצה כבר לרדת למטה."
איומי הסכימה איתי. "אני לא בדיוק מתגעגעת אל היער. אני מבקרת בו הרבה יותר מדי פעמים לאחרונה, המתקפות הופכות להיות תכופות יותר ויותר." היא אמרה, ממלמלת את החלק האחרון של המשפט, וכיווצה את גבותיה הדקות בדאגה משונה.
"זה בדיוק למה אנחנו יורדים, נכון?" שאלתי, לא מצפה לתשובה.
איומי הנהנה, וחיוכה שב לפניה היפות.

…
"הגיע הזמן." קאנו התקרב בצעדים יציבים ובטוחים כלפי השורדים שעוזבים אל המסע, מאחוריו שורדים רבים אחרים שהגיעו כדי לחוש כבוד ואהדה כלפי הגיבורים שאמורים להציל אותם ואת העולם הזה. קאנו שלח חיוך אל דייגו המהוסס, ולאחר מכן סקר את פני השורדים. ערבוב של שמחה ועצב נגלה בעיניו העייפות והאפורות, מכוסות הקמטים הישנים. אבל הוא הסתיר את העצב הזה, וחיוכו התרחב. הוא הרים את ידו אל על, כסימן מחודש ומרגש, וכל שאר השורדים מאחוריו עשו כמוהו.
דייגו צחק, וניגש אל קאנו. ללא מילים, דייגו חיבק את קאנו, וקאנו השיב לו חיבוק מאולתר וצולע, הרי ידו הייתה מורמת גבוה באוויר. אנחה ממורמת נשמעה מאחורי. הסתובבתי. קפטן סאטושי גלגל את עיניו, ונשען אחורה כלפי המעקה הרעוע של ספינתו האהובה. נדמה היה שהוא מלמל משהו כמו: 'אני שונא חיבוקים' ועצם את עיניו, מלטף את מעקה העץ המוכר לו.
על ההגה כבר תפסה פיקוד שורדת צעירה, שכוחה היה כמעט חזק כמו של סאטושי, פראי ורב עוצמה בדרך שונה ומקסימה. היא חייכה אל האופק, והתעלמה ממפגן הרגשות שהתנהל מאחוריה, ונראתה שייכת אל הספינה הישנה, מרוצה ממקומה הראוי והמכובד. היא הייתה מרוכזת, שולטת ברוח הקרירה שמתחת ומסביב ספינתה, וכל תשומת ליבה הייתה נתונה לכוונון והנהגת הספינה אל יעדה.
"אנחנו מרפים מן השורדים האמיצים הללו," קאנו צעק, קולו הרם מתנשא מעל כל הלבבות הלוהטים של כל אחד מן השורדים על הסיפון. "ומלווים אותם, בדרכם אל הלוחמה והגאולה." הוא סיים את משפטו, קולו חזק ובטוח, והוא עצמו נחוש להישאר דומם ומחויך.
"אנחנו נעזור להם. הם עוזבים אותנו, אל הקרקע המסוכנת, אך עוד רבים מאיתנו יצטרפו למסע שלהם כנגד הרוע והפסול. אנחנו נתבונן בהם מלמעלה, ונתמוך בהם, נצעק צעקת עידוד אילמת כשהם ירוצו אל הקרב, ויצילו עוד כפר מהרס מוחלט. ויום אחד, הם יחזרו אלינו, ואנחנו נחבק אותם קרוב, ולא נצטרך להסתתר עוד!" קאנו אמר, וצעקות עידוד נשמעו מהקהל, שריקות ומחיאות כפיים רועמות. חסר פחד הוא היה, או לפחות נראה, וכל היוצאים אל המסע כמעט דמעו ממילותיו מלאות המשמעות.
"הם לא היחידים, אנחנו נעזור להם, וכל אחד מאיתנו יצא אל הקרב בבוא היום. אבל הם אלו שיתחילו, שיצעדו את הצעד הראשון ויגרמו לכולנו להפסיק לפחד, ולהצטרף אל מצעד המנצחים הגאים." עוד תשואות שמחות ונלהבות.
קאנו חייך, והעביר את תשומת הלב אל דייגו, שחיוכו הפועם גרם לליבי לדפוק בפראות.
"מי כאן מוכן?!" דייגו צעק בקולו המלאכי, העמוק והצרוד מעט.
השורדים כולם, הרימו את ידיהם גבוה ואימצו את שריריהם כמה שיותר, צועקים תשואות בקול רם, ומוחאים כפיים. וכל אחד מהם, השיב לדייגו הנלהב, באותה מידת אהדה וכבוד, רק מילה אחת.
"אנחנו!"

…
רעשי חבטה נשמעו, כאשר מערבולת האוויר ירדה מטה באיטיות, כלפי עצי היער הסבוך. משבי אוויר הכו בי שוב ושוב, ואני אחזתי במעקה בחוזק כדי לייצב את גופי הנוטה ליפול. תיקי הכבד התנגש שוב ושוב בגבי הכואב, הרוח העיפה את שערי הבהיר והארוך אל פניי השרוטות, ושולי מעילי הארוך נזרקו לאחור, כך גם חולצתי הישנה. שתי ידיים חמות נגעו במותני, מייצבות אותי בדממה. הבטתי אחורה, ומצאתי את דייגו בוהה בי במבט סוער, אוחז בגופי בחוזקה אך בעדינות מפליאה. אצבעותיו גלשו על עורי החשוף, ואפילו מגע לא מכוון שכזה שלח בעצמותיי צמרמורות עדינות. התקשיתי לנשום, ולא רק בגלל האוויר הקר שהכאיב ושרט את ראותי. נדמה היה שלמרות הקור והלחות, השמש התפוצצה בתוכי. הבטתי עמוקות בפניו של דייגו, שם לב שהוא בולע את רוקו במבוכה מסוימת. בתנועה חיננית ובלתי מורגשת, הוא הידק את אחיזתו סביב מותניי, חש את עצמותיי הבולטות. ליבי האיץ, דופק באי סדירות משונה, פועם כל כך חזק שחששתי שהוא פשוט יקפוץ מתוך חזי. הרגשה משכרת ומענגת הציפה את ורידי, ממשיכה כל עוד מבטינו צלובים ועמוקים. הרגשתי כה חסר אונים כנגד גופו החזק, כה חלש אך מתחנן לעוד. שפטתי את עצמי על הרגשה שכזו, הרי הוא לא מרגיש כמוני. עבורו, הוא סתם עושה מעשה טוב ועוזר לי לעמוד. עבורו הזמן לא עוצר מלכת.
"העוגן למטה!" קפטן סאטושי הודיע לכולם, והחל לטפס מטה על השלשלאות הענקיות והכבדות. בלבול הופיע בעיניו של דייגו, והוא הרפה מגופי. הוא התרחק, מניד בראשו במבוכה קלה. קיללתי את סאטושי במוחי בכל כך הרבה דרכים שונות באותו הרגע.