השורדים – פרק שני: הטרגדיה של אריק בוייד (נקודת מבט שונה, פרק צדדי)

"בוייד?" פקחתי את עיניי בזריזות, והזדקפתי במיטתי. הבטתי באמי, גברת רנגר, שעמדה בפתח החדר המבולגן, זרועותיה שלובות על חזה. שערה הקצר הקיף את פניה החדות, שנמתחו לחיוך אימהי גאה. על גופה הגוצי היא לבשה טרנינג אפרפר וסווטשירט בהיר שהתאים לעורה השזוף למדי. בעטתי את השמיכה מגופי, התמתחתי ופיהקתי, למרות שהייתי ערני לחלוטין. היא לא צריכה לדעת על הסיוטים שאני חווה לאחרונה. הם לא רלוונטיים בשבילה. היצורים שאני רואה, האש ששורפת הכל. הסודות שאני מסתיר, כדי שאני אוכל להיות רגיל, כדי שלא אשלח למוסד שוב. רק לא שוב.
חייכתי חיוך קטן ומבויש. "כן, אמא?" שאלתי.
"דיברתי עם הפסיכולוג שלך היום." קולה היה מבשר רעות, וגם תנועותיה הארוכות והאיטיות לכיווני. היא התיישבה על מיטתי, ואני זזתי הצידה כדי לפנות לה מקום. אני מודאג מאוד. מר וגברת רנגר הכריחו אותי לגשת לפסיכולוג, הם חשבו שזה יעזור לי לדבר על הבעיות שלי ולפתור אותן, וכך אוכל להסתדר עם אנשים אחרים. ולא עם חיות. כי לדבר אל חיות זה מוזר, משוגע, ולא נורמאלי. לדבר עם חיות זה אסור. ככה אמרו לי. זה הרבה יותר קל. כי לא אכפת להן מה אני אומר, והן לא יכולות לשפוט אותי. אבל אני חייב ללמוד לדבר עם בני אדם. זה הרבה יורת מסובך בשבילי. שיחות הן חסרות טעם.
"בוייד?" אמא שלי קטעה את חוט המחשבה שלי, גבותיה מכווצות בתהייה. "אתה תמיד מתעופף. אני לא מבינה למה אתה עושה את זה. כשמישהו מדבר אלייך, אתה אמור להקשיב. זה עוזר בשיחות."
הנהנתי בשקט. "אני מצטער. מה אמרת?"
גברת רנגר נגעה בידי. "הפסיכולוג שלך, דוקטור יאנג, סיפר לנו על הבעיות שלך. הוא אמר שלא סיפרת לו הכל, אבל הוא מצפה לבנות אמון יותר חזק ביניכם. הוא אומר שאתה ילד מסובך, מה שכבר ידענו מההתחלה, ושאתה לא מרגיש נוח ליד אנשים אחרים. שאתה תמיד נמצא במצבים מביכים, ולא מסוגלים לדבר אל אנשים, מעדיף להיות לבד. שאתה מצולק מאוד, וקשה לך לסמוך על אנשים. הוא נתן לנו מרשם לכמה תרופות חדשות."
נאנחתי. תרופות שוב. חוסר אמון שוב. שיפוט מהר שוב. פסיכולוגים חושבים שהם יודעים הכל. ובדרך כלל, לפחות איתי, הם טועים. אני לא סובל את הכדורים והזריקות. הם הופכים אותי למטושטש, ולישנוני. וקשה לי להתרכז איתן. אבל זה לא משנה. אני חייב לקחת אותן הפעם. אני לא רוצה לחזור למוסד. לא עניתי, לא ידעתי מה להגיד. אך זה הפריע לאמי, והיא נדמתה מעוצבנת מעט כשהמשיכה בדבריה.
"אני רוצה שתיקח את התרופות שלך. ושתנסה להיפתח אל דוקטור יאנג. אנחנו בצד שלך. כולנו." היא ליטפה את זרועותיי החשופות בחיוך מהוסס ומסויג, וקמה מהמיטה בחוסר נוחות. היא תמיד חסרת נוחות לידי. באופן כללי ביותר. המוסד סיפר לה על העבר שלי. על אבא שלי. על האקדח. על האימא שאהבתי יותר מהכל. העבר השבור שלי. היא בחרה בי בכל זאת, גברת רנגר. אבל פתאום נדמה שהיא מתחרטת חלקית. שהיא הבינה שאני גדול מדי בשבילה. שאני משוגע מדי. אני רוצה להיות נורמלי. אני באמת רוצה.
"תתארגן לבית הספר, בסדר, חמוד?" היא שאלה, ויצאה מהחדר לפני שהספקתי לענות.

…
מהרגע שבו רגלי דרכה בשער בית הספר התיכון שבו אני לומד, הרגשה רעה הציפה את בטני. זה לא יום טוב, אני כבר יודע. עצמתי את עיני לשבריר שנייה. יהיה בסדר. אני אסתדר, כמו תמיד. אני אנסה לדבר. אבל אני כבר יודע שאכשל. פקחתי את עיני, מצטער שאני עדיין כאן, עדיין קיים, עדיין באותו סיבוך שלא נעלם. התחלתי ללכת לכיוון הכיתה הרחוקה ביותר, בקצה הדרך, חולף על פני תלמידים שמתעלמים ממני לחלוטין. לפעמים אני לא יודע מה אני רוצה. שיהיה להם אכפת, או שיפסיקו להסתכל. אבל שום דבר לא ישנה אותם. אני תמיד אהיה מחוץ, ולא אכנס לעולם. ההורים שלי לא מוכנים לקבל את זה. אבל אני אצליח. אני מאמין. אני אתחבר, ואשתלב, אולי בעיקר בגלל שאני חייב. הסיבה לא משנה. רק התוצאות.

…
בית הספר נגמר. עוד יום של אכזבה ושעמום. לא למדנו דבר. רק את אותו הנושא משעמם במדעים, ללא שום יצירה או מסר מדהים. הממשלה שינתה את תוכנית הלימודים. אני זוכר שאמרו לי, שפעם למדו גם אומנות, וכתיבה, והבעה. אבל עכשיו אנחנו רק לומדים מתמטיקה, פיזיקה, וחוקים. בכל יום, המחנכת שלנו מבקרת, ומסבירה לנו מה קורה בעולם, אבל היא נשמעת יותר כמו רובוט שמהלל את הממשלה, ותמיד חוזר על עצמו. היא לא מדברת על המתקפות, על רציחת המכשפים, על רצח העם, על מצלמות המעקב בכל מקום, והשומרים שלא מהססים לפני הרג. היא לא אומרת בגלל שהיא מפחדת, מפחדת להכיר באמת הברורה לכולם. גברת רנגר אמרה לי ללכת הביתה ברגל. אין לי בעיה. זה תמיד נותן לי זמן לחשוב.
צעדתי במהירות, פסיעות ארוכות וזריזות, למרות שלא הייתה לי סיבה למהר. גברת רנגר תשאל אותי איך עבר היום שלי, ואני אענה שדיברתי קצת, אבל לא ממש, כמו בכל יום, והיא תגיד לי שהיא מבינה אותי, למרות שהיא לא ממש מבינה, ואז תלך להכין אוכל ותדבר עם מר רנגר עליי. ולמר רנגר לא יהיה אכפת, כי הוא לא סובל אותי בכל מקרה. שניהם בני אדם טובים. אבל אני מסובך מדי בשבילם, לגברת רנגר יש עוד תקווה, ואני לא מוכן לאכזב אותה. אני רק רוצה שמישהו אחד יתגאה בי. שלא יסתכל עליי כמו מפלצת מוזרה. ואולי היא האדם הזה. אמא חדשה, משפחה חדשה, תקוות חדשות.
"לאן אתה הולך, אריק?" הקול ששמעתי היה ברור מדי, חד, ובכל זאת מהדהד בדרך הריקה מאדם. הסתובבתי. אין אף אחד. דמיינתי שוב? זה בלתי אפשרי. הקול היה צעיר וגבוה, כמו קול של ילד קטן ותמים. קול שונה מהקולות ששמעתי עד עכשיו. יותר… אמיתי.
ניסיתי להרגיע את ליבי המאיץ והמשכתי ללכת קדימה, הבית די קרוב.
"זה לא הבית שלך." הקול אמר שוב, קול יפהפה וצלול, שמזכיר את ימי החורף הקרירים. עצרתי שוב, נושם עמוק. אין כאן אף אחד. הקול אולי נשמע אמיתי, אבל הוא לא. אין טעם לבדוק את זה. אני רק צריך להגיע הביתה. גברת רנגר תדאג. הבטתי מאחורי. כלום. אני צריך להתחיל ללכת.
אבל לא יכולתי להמשיך. הרגשתי את זה. הקול אמיתי, אני חייב לבדוק מי זה. ולמה הוא מדבר אליי. הבטתי סביבי, ומלפני. "מי שם?" לחשתי.
רשרוש ריחף מכיוון שיחי הנוי שהממשלה שתלה מצדדי השביל. ילדה צעירה יצאה מתוך השיח, שערה שחור כשמיי הלילה החשוכים, עורה חיוור כשלג ועיניה כחולות וצלולות. היא הייתה נמוכה, זעירה כמעט, עדינה ויפהפייה. היא הביטה בי בעיניים עגולות וגדולות, פניה רציניות ואחראיות. היא אמיתית. זה נכון. לא דמיינתי שוב. אבל איך היא יודעת את שמי? מה היא עושה לבדה בדרך?
"הגיע הזמן להתמודד עם האמת, אריק." היא אמרה.

…
"על מה את מדברת?" שאלתי את הילדה הקטנה. הבעת פניה לא השתנתה. לא כשאמרה לי שאני לא אנושי. לא כשסיפרה לי על הכוחות שלכאורה שייכים לי. אבל היא משקרת. אני בטוח שכן. אני לא מכשף. זה לא נכון. אין לי כוחות מיוחדים. אני נורמאלי, לפחות בתחום הזה. רק בתחום הזה.
הילדה נותרה עומדת מולי, לא ממצמת או מחייכת. "אל תכחיש את האמת."
"אבל את טועה. אני בן אדם." התווכחתי בכעס.
מבטה לא מש מעיניי. "אולי כך אתה חושב. אתה מורגל לחשוב כך כל חייך. אתה מפחד, אני יודעת. אבל הכל יסתדר. אני מציעה לך פתרון, בריחה מוקדמת. לפני שכוחותייך ישתגעו, ישתלטו עלייך. אתה צריך ללמוד, והעיר הזו, יחד עם הורייך החורגים, כאן זה לא המקום. אתה זקוק לתמיכה. זקוק לבית אמיתי. אני יכולה להציע לך את זה. מקום ללמוד מי אתה, מה אתה."
בלעתי את רוקי, וחשתי את זרועותיי רועדות, את ליבי פועם במהירות. לא ידעתי מה לומר. רק להכחיש את שקריה. היא טועה, אני יודע. אבל בכל זאת, מה שהיא אומרת, נשמע מוכר, בצורה מוזרה. מכשף? אני? האפשרות נשמעת מופרכת, נוראית ומאיימת. אבל אולי היא צודקת? לא קל לסמוך על ילדה קטנה, אבל יש בה משהו שונה. היא אמינה, וצעירה, אולי היא מכשפה בעצמה.
"זאת הזדמנות מדהימה. לקבל משפחה. תברח יחד איתי, אל המקלט. מקלט של כל האנשים השונים, שלא תומכים בממשלה, כל האנשים המיוחדים. אתה אחד מאיתנו, כוחותיך יתגלו בקרוב. לא תדע איך להתמודד איתם, אנחנו נוכל לעזור. תסמוך עליי, גם אותי הצילו, קאנו עוזר לכולם. הוא יעזור לך להשתקם, למצוא את דרכך בעולם." היא הסבירה, מילותיה מהדהדות משמעות בראשי ובליבי. התפתיתי לעזוב, לסמוך ללא סיבה, אבל העתיד שלי פה, האם הוא מלא תקווה? אבל הכל נשמע נכון, אני לא שייך. אולי המקלט הוא המקום, בו אמצא את מה שחיפשתי כל חיי?
בהיתי בילדה, במבט חלש ומבולבל. היא נדמתה אדישה, אך חמלה ניצתה בעיניה העגולות. היא הושיטה לי את ידה, יד קטנה ומסכנה. היא הושיטה לי את ידה, וגם את ההזדמנות הנדירה. באותו רגע ידעתי. זה לא המקום. אני יכול לברוח, למצוא את הבית האמיתי שלי. וגם אם היא טועה, יש לי הזדמנות להגשים את החלום. חייכתי אל הילדה הנמוכה, ושלא השיבה לי חיוך, ואחזתי בידה. המסע שלי מתחיל מחדש. ואני בורח, שוב.