השורדים – פרק תשיעי: מסע

האדמה הייתה קרה ויבשה, יותר שוממת משזכרתי אותה. לא ירדתי למטה כבר שלוש שנים שלמות, והתגעגעתי אל הריח החזק של היער, ואל השמש שקרניה חודרות דרך העלים העבותים. התקרבתי אל הקרקע החרוכה, מלטף את הזרדים הקוצניים שכיסו אותה. הייתי באוויר, על אותן קורות עץ ארוכות וחורקות יותר מדי זמן. ועל האדמה היציבה והמוכרת, הרגשתי הרבה יותר טוב, ובטוח בעצמי. התרוממתי והזדקפתי, נושם עמוק את האוויר הנקי אל ראותי. רגוע. בפעם האחרונה שהייתי ביער, ריח השריפה והדם עקב אחרי לכל מקום, גם לאחר שהתרחקתי מהכפר כמה שיכולתי. הזיכרון העמום עדיין נשאר חרוט עמוק בליבי המצולק, אך הפצע כבר נסגר כמעט, והדימום של הכאב הנוראי לא מפריע לי יותר. פקחתי את עיני, לא מודע לחיוך שלי, ונרתעתי כשגיליתי שכל אחד מהשורדים הנלהבים מביט בי באהדה והנאה. אפילו איומי, וקפטן סאטושי, שמהם לא ציפיתי לכבוד בכלל. נדמה שהם ציפו להוראות, מידע. חיילים, צבא שמציית לפקודותיי. מעולם לא חשתי… כוח שכזה.
חייכתי אל השורדים שחיכו שאדבר. "אנחנו הולכים לכפר משונה בדרום הארץ." הסברתי, הבעה רצינית עולה על פניי באיטיות. "קאנו אומר שהם יותקפו בקרוב, עלינו להגיע לשם, ולהזהיר את תושבי הכפר. ולהישאר, כדי להילחם." מבטים מבינים ומעט מפוחדים נדבקו אליי, ואני חייכתי.
"אנחנו כאן כדי לעשות את זה. כדי להילחם. הגיע הזמן לשינוי." אמרתי, וסבב הנהונים הגיע מצבא השורדים שהתלווה אל המסע. כולם נראו נחושים ומוכנים לכול, צעירים אך מסוכנים. אני מוכן. והם מוכנים. הגיע הזמן לקרב האמיתי. או לדרך הארוכה והלא קלה שתוביל אל המקום שבו הקרב האמיתי יתחולל. הרסתי את המשפט, נכון? טוב נו, לא נורא. הם לא שמעו את המחשבות שלי.
"שנתחיל ללכת?" בלו שאלה, כפות ידיה הזעירות על מותניה הצנומות, מרימה גבה בזעף והתנשאות. הנהנתי, והיא החלה לצעוד במרץ קדימה, מובילה את השיירה כהרגלה. דשדשתי קדימה, מרשה לחלק מן השורדים לעקוף אותי, מנסה ללכת בצד כמו כל אחד אחר. רוב השורדים הלכו לפני, מצחקקים מהתרגשות ודנים בנושאים אקראיים, אך אני הייתי טרוד במחשבות. לא יכולתי שלא לתהות אם אני מוביל צבא חלש של שלושים שורדים בערך אל מותו, או צבא חזק של מכשפים ושורדים אל הניצחון. המלחמה הממששת ובאה היא שתכריע, לכיוון משונה אחד. או שננצח, או שנפסיד ונאבד מכשפים. בכל מקרה, אני הוא האשם בתוצאה. אני האחראי למעשים. אני מפקד הצבא.

…
צעדינו היו תכופים וארוכים, קצביים וחלשים. הצחקוקים המרוגשים של השורדים חלשו במהלך הדרך, ועכשיו רוב הצלילים שנשמעו היו אנקות עייפות ומאמץ. אני לא הייתי עייף, אני רגיל למסעות שכאלה. כך הגעתי לכאן, כך ברחתי מהכפר. והנה אני כאן שוב. כאילו דבר לא השתנה. השפלתי את מבטי אל האדמה, מתעלם מהעייפות וחוסר המורל שסביבי.
"קדימה אנשים, לא להתעצל!" בלו הקטנה רצה קדימה, מדלגת במלוא המרץ ומחייכת, ממלאת את התפקיד שלי. היא מנהיגה מלידה. כך היא הייתה מאז ומתמיד, גורמת לאחרים להרגיש פחות טובים ממנה, חשה עליונות תמידית כלפי כולם. אני לא כזה. ובכל זאת, הייתי חייב לעשות את זה. זאת חובתי. אפילו בלו הקטנה והאחראית לא הייתה עושה את זה. אני היחידי בעל שום דבר לאבד. בלי שום רצון עז לגרום לקאנו לחייך, בלי גאווה להפסיד, בלי חברים שיעזבו אותי. לבד. כרגיל. תמיד לבד, מאז שהמשפחה שלי הלכה, ואני עזבתי לעולמים. עכשיו, כמו ילד קטן, אני באותו יער ענקי, שגדול מדי בשבילי. תקוע בבעיה מסובכת ולא מסוגל לצאת. אני עדיין באותו מקום, באותו מצב. והיער הזה, ללא ריח השרפה, עדיין מזכיר לי את העבר שאני מנסה לשכוח בכל רגע. אבל עבר עדיין שם, כמו השריפה העמומה, והיער הענקי. ואני בכל זאת, לא משנה כמה גדלתי, כמה שורדים החליטו לעקוב אחריי אל המלחמה, אני עדיין רק ילד קטן.

…
"אנחנו הולכים כבר יותר מיומיים." זיהיתי את הנער שדיבר אליי. לא את קולו הצלול והנעים, כמו שירה נסחפת. זיהיתי את פניו. אף סולד מעט, צוואר ארוך ותווי פנים רזים. עיניו מעט מלוכסנות, בעלות ריסים ארוכים וזוהרים, ירוקות וזוהרות בכל רסיס שלהן. שפתיו מלאות וורדרדות, מעט יבשות מהחום שבחוץ. שערו הבלונדיני, בהיר כל כך, שנדמה שהוא כמעט אפור וחסר צבע, אך בכל זאת מלא חיים, ממסגר את פניו הנאות של הנער. את שמו לא ידעתי, גם לא את גילו. אבל ברגע שחקרתי את פניו לעומק, ליבי החל לפעום במהירות על, וגופי החל לכאוב. אני לא יודע למה. הוא נער משונה, נמוך ממני בכמה סנטימטרים, וגופו כל כך רזה וצנום עד שאפשר לחשוב שהוא לא אוכל דבר.
הנהנתי. "אנחנו נגיע בסופו של דבר." אמרתי, מנסה לענות על השאלה שלא נשאלה, קולי רועד ולא בטוח. העוותי את פניי כששמעתי את עצמי, וניסיתי לגרום לליבי להאט, לנשום עמוק.
פיו של הנער נמתח לחצי חיוך מובך, והוא תחב את שתי ידיו אל תוך כיסי המעיל הארוך שלו, מעיל שחור ששוליו הנקיים מגיעים עד לברכיו, מכוסות הג'ינס הכחול והמשופשף. "לא התכוונתי להתלונן." אמר הנער, ואני הנהנתי, מחייך למרות הכאב שבחזי.
"אני סוניגו," אמר הנער בקולו המושלם והמקסים, שערב לאוזניי.
המשכתי לחייך כמו אידיוט. "דייגו." עניתי.
"אני יודע." סוניגו ענה, והושיט את ידו ללחיצה.
לחצתי את ידו, מתעלם מזרם האנרגיה החם שחלף בעצמותיי כשהוא נגע בי. התנשפתי לרגע, והבטתי בסוניגו כשעיניו התערפלו, והבעה מבולבלת כיסתה את פניו היפות. לא הרפתי מידו, לא רוצה להתנתק מהחום והנעימות. ידעתי באותו הרגע, שאני מובך לחלוטין, וכך גם סוניגו, והלחיצה הארוכה לא עוזרת לאף אחד. אבל הוא לא הרפה, ואני לא הרפתי, ובסופו של דבר, עמדנו במקום, מפגרים מאחורי שיירת השורדים הארוכה, מחוברים במגע עדין ויציב.
"דייגו, בוא כבר!" קריאה כעוסה נשמעה מקדימה, ואני ניערתי לחיים, מנתק את המגע עם סוניגו המסכן. נשמתי עמוק, מרשה לחיוכי להעלם, ורצתי קדימה, בין הראשונים בשיירה. העפתי מבט מאחורי, וראיתי את סוניגו עומד במקומו, נושם עמוק, ידו רפויה, תלויה לפניו, והוא מעט מזועזע. גופו זקוף, אך מבטו עדיין צף, מעופף. נאנחתי, והסבתי את מבטי בחוסר רצון.

…
נדמה היה שהלכנו במעגלים, אך ידעתי שלא. הצמחייה הפכה לדלילה יותר בכל כמה עשרות מטרים, ולאט האדמה נראתה יבשה יותר ויותר, קולות של חיות הפכו לטרטורי מכונות. אנחנו מתקרבים אל הכפר, אמנם יעברו כמה ימים עד שנגיע. אך לפחות התקרבנו אל האזור המיושב. שעות הלילה החשיכו את העצים, ועששיות החלודה שהשורדים סחבו משכו את צלליות היער עד אינסוף. הכוכבים מעל, מנצנצים ומאירים את הרקיע הכהה, עוקבים אחרי השיירה לכל מקום. צרצורים נשמעו רמים, גוברים על רחש העלים העפים ברוח, ועל המלמולים התשושים של האנשים סביבי. הייתי מעט עייף בעצמי. החנקתי פיהוק ושפשפתי את עיני המטושטשות. אני זקוק לשינה. סקרתי את השיירה. מפהקים, מועדים, צועדים באיטיות. כולנו זקוקים לשינה.
"היי, כולם!" קראתי, בשארית כוחותיי, ותפסתי את תשומת הלב של כמה מן השורדים.
חייכתי. "אנחנו עוצרים למנוחה לילית." אמרתי, והשורדים חייכו, נאנחו, צחקקו בשמחה ושחרור.
אוהלים אפרפרים החלו להבנות סביבי, עששיות נעזבו על האדמה, איומי ועוד כמה שורדים החלו לאסוף עצים למדורה, ותיקי מסע נערמו בצדדים. מחנה, שנבנה מעצמו בזריזות מפליאה.
שמטתי את התיק שלי, מוציא מתוכו שני שקי שינה שאגרתי, אחד בשבילי, ואחד בשביל בלו, כדי שהיא לא תהיה חייבת לסחוב כל כך הרבה. הגב שלה בטח גוסס, לא לדבר על הרגליים. היא רצה קדימה כל היום, נחושה לשמור על המקום הראשון והמוביל בשיירה, כמו מנהיגה אמיתית. רק אני נסחבתי אחורה ובהיתי בנערים מוזרים. אני לא מתאים לעמדה הזו… אבל אני חייב להתאים. הכל באחריותי. לא באחריות בלו, גם אם היא הייתה רוצה זאת. נאנחתי ובהיתי בשורדים, שמנסים להצית מדורה. בין כל הנערים שצחקו ועזרו, עמד, חיוור אפילו לאור האש החמימה, סוניגו. הוא חייך, למרות שהיה ברור שהוא חש לא בנוח, ורוח קלה העיפה את מעילו הארוך ושערו הבהיר הצידה. כרגיל, הוא נראה לא מרוכז, מפוזר מעט, ובקושי עזר לכולם, הוא כמעט לא קשור. הוא הביט בי, ואני השפלתי את עיני מיד, מסתובב, מנסה להראות עסוק, כמו שאני כנראה אמור להיות.
"מי שומר בלילה?" קול דקיק ומודאג של ילדה נשמע מאחורי. בלו. חייכתי אליה, והיא רק גלגלה את עיניה כהרגלה בטוח. עיקמתי את פני, חושב. אני לא ממש יודע, מי שיתנדב אני מניח. אני לא עייף עד כדי כך, נכון? החנקתי עוד פיהוק, והבטתי בבלו.
"אני יכול לשמור ראשון אם את רוצה." הצעתי, ובלו הנהנה.
"אני אנדב עוד שמירה." בלו הכריזה בסמכותיות, ומשכה מידי את שק השינה הירקרק שלה, צועדת בגאווה אל חבורת שורדים גבוהה שצחקקו ביניהם ובין עצמם. הבטתי בה כשהיא התרחקה, נאנח.