השלישייה – פרק 4

הם הצליחו למצוא קרון עם שתי ספות כחולות כהות ושולחן שחור באמצע, מעל הספות היו מגירות להניח את המזוודות והתיקים.
"אז הנה…" מלמלה דניאל בצער והשפילה את ראשה. "זה קורה…"
כל האחים נאנחו בעצב והנהנו לחיוב. במהירות הם התמקמו בתא והתיישבו בשתיקה.
"נוסעים יקרים, אנא התיישבו במקומותיכם. נוסעים יקרים! אנו מתחילים בנסיעה! התיישבו בנוחות בתאים שלכם והשתדלו לצאת ולעמוד כמה שפחות! שתהיה לנו נסיעה נעימה!" קרא איש בכריזה, כולם מיד הרגישו את הרכבת מתחילה לנוע, הנוף החל להתחלף, דניאל נאנחה בעצב.
"את עצובה.." קבע דון.
איך הוא עלה על זה?! התעצבן ג'יימי אך שתק.
"זה בסדר, אנחנו נחזור בתחילת השנה." עודד אותה דון.
"אבל… היו כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות! ועכשיו כולם יתבטלו בשביל הדודים האלו!" היא אמרה בכעס ושילבה את ידיה.
"כולנו עצובים, אבל בואו ננסה לשמור דברים בפרופורציות, זה רק לקיץ, אולי עוד נהנה שם." דיבר לפתע ג'יימי, קולו היה מעט עצבני. דון ודניאל הרימו את ראשיהם בהפתעה והביטו בו.
"מה עובר עליך, אח קטן ?" שאל דון. ג'יימי שנא שהוא אמר לו את זה , היה בניהם הפרש של בסך הכל שתי דקות.
"זה שום דבר …" מלמל ג'יימי והביט בנוף שהתחלף במהירות מחוץ לרכבת.
"אנחנו הרי יודעים שזה לא נכון. מה קרה ?" שאלה דניאל. ג'יימי הביט בה, הוא הצטער על מה שעשה לה בבוקר, הוא חשב על זה כל היום.
"זו -זו אנני, היא וג'וש-" . דניאל בלעה רוק בדאגה ובפחד. שחקן הכדורגל הכוכב של בית השפר השני בעיר, החבר הבוגד שלה לשעבר.
"-אנני וג'וש הם היו ביחד בבית של אנני." קולו נעלם לפני סוף המשפט.
שני האחים הביטו בו בתדהמה. הם לא חשבו כמה נורא הוא מרגיש ובכלל לא הביאו על דעתם שזה מה שקרה. עכשיו הכל היה ברור.
"אני מצטערת בשבילך. אבל עוד תמצא את אהבת לבך, לא הגיעה לה לקבל את האהבה שלך." אמרה דניאל לבסוף. "והיא לא הולכת לקבל את נעלי האצבע שלה בזמן הקרוב " הוסיפה בגיחוך שהדביק את ג'יימי ודון.
"את צודקת, וזה עדיין מאוד כואב." מלמל ג'יימי. דניאל הבינה אותו. מי כמוה ידעה עד כמה אהבה יכולה לכאוב, הרי זאת היא שגמרה חבילות טישו רבות כשקפטן נבחרת הכדורגל זרק אותה בשנה שעברה.
"אני יודעת." היא אמרה, דון רצה להגיד משהו אבל התאפק.
"טוב, בואו נישן. זאת אמורה להיות נסיעה ארוכה לפי ידיעתי, אנחנו צריכים לנוח לפני שנגיע לשם." אמר דון לפתע, דניאל וג'יימי הנהנו בהסכמה. לא הייתה מזיקה לאף אחד משלושת האחים רגע שלווה, גם הקטן ביותר.
"שנת צהריים טובה…" מלמל ג'יימי ועצם את עיניו בזמן שהניח את ראשו על כיסאו.
"שנת צהריים טובה." ענו אחיו ונרדמו גם הם.
למרות ניסיונותיה הרבים של דניאל, היא לא הצליחה להירדם. כל פעם שעצמה את עיניה חשבה על דינה שנטשה אותה או על דודיה המשונים. היא כבר העדיפה להישאר ערה במקום לחשוב על כך.
היא לא רצתה להעיר את אחיה המותשים. כמוה הם עברו כל כך הרבה תלאות.. הדבר האחרון שבא על רצונה היה להרוס להם את רגע השלווה הזה.
בסופו של דבר היא קמה ויצאה מהקרון, הסתובבה בכל רחבי הרכבת בלי מטרה, חיפשה משהו לעשות במשך שעות רבות אבל לא מצאה דבר.
בסופו של דבר, תשושה וסחוטה, היא חזרה לקרון, אחיה עדיין ישנו. עיניהם עצומות ועדינות וחיוך הקלה על פניהם. דניאל התיישבה ליד ג'יימי ונרדמה במיידי.