השמלה האדומה-פרק 3

נטשה רצה לכיוון הכנסייה.השעה הייתה עשר וחצי בערב.היא הסתכלה שאף אחד לא רואה רצה לכיוון שטח הכנסייה והתחבאה בשיח גדול שעמד ליד החצר.היא חיכתה עוד חצי שעה עד שהשעון צלצל 11.השמלה שלה נתפסה בשיחים והיא נפנתה לשחרר אותה עד שלא שמה לב לשני דמויות גדולות מגיחות מכיוון הכנסייה."ילדה" קרא הראשון.נטשה קפצה במקומה בתוך השיחים."מה את עושה כאן?" המשיך האיש."זה שטח פרטי של הכנסייה."אמר האיש השני.נטשה קפצה ממקומה בשיחים ועכשיו יכלה לראות ששני האנשים לבושים בגדי כנסיות."אה,כלום אני רק מחכה לאח שלי…" מלמלה נטשה.ואז ראתה נטשה מזווית העין שלה את הנער רץ."למעשה…הנה הוא שם!" היא הצביעה עליו והתחילה לרוץ אחריו."ילדה!" צעק האיש מאחוריה" אל תחזרי לכנסייה הזאת יותר!"."אני אשתדל!" קראה נטשה מאחורי גבה.היא רצה אחרי הנער לפני שהיא תספיק לאבד אותו. הוא עצר בסמטה צדדית ונטשה עקבה אחריו עד לשם ועצרה,מתנשפת, והתישבה.
"איפה היית? חיכיתי לך שעה" אמרה נטשה תוך כדי התנשפות
"אבא שלי" השיב קצרות.
נטשה הסתכלה עליו וראתה שהוא מסתכל אחורה "מה עם אבא שלך?"שאלה
"הוא חזר הביתה,שיכור, וחשב למה אני לא ילד טוב יותר ואז זה מה שקרה" הוא הצביעה על חבורה גדולה,נפוחה ומדממת על הלחי שלו ועל הברך שלו."אוי לא!" קראה נטשה.היא פתחה את תיקה הוציאה אחת מחולצותיה קרעה שתי פיסות בד והצמידה אותן לפצעיו.מזל שאימה הייתה רופאה פעם."בואי נצא קודם מהעיר."אמר הנער. נטשה הנהנה והוא עזר לה לקום.הם לקחו את התיקים שלהם והתחילו ללכת.הם הלכו שעתיים עד שנטשה כמעט נפלה מרוב עייפיות."עוד מעט יוצאים מהעיר." אמר לה בלחש.הם חמקו מבעד לשער ששומר שמר עליו ונכנסו לתוך איזשהו יער.נטשה כבר כמעט נפלה מהרגליים מרוב עייפות.הנער פרש על האדמה שמיכה והיא נפלה עליה.הדבר האחרון שזכרה היה שהוא כיסה אותה בשמיכה.
למחרת בבוקר נטשה התעוררה לריח של לחמניות וגבינה.היא ראתה את הנער.שערו פרוע ובגדיו מלוכלכים, מוציא מתיקו שתי לחמניות וחמאה."בוקר טוב ליפהייפיה הנרדמת."הוא צחק למראה הפרוע של נטשה.נטשה צחקה תוך כדי שהיא מסרקת את שערה באצבעותיה."ישנת בכלל?" היא שאלה אחרי שראתה את העיגולים השחורים מתחת לעיניו.אבל הוא רק משך בכתפיו. היא התקרבה אליו וחטפה לחמנייה אחת."אז,לא אמרת לי איך קוראים לך."היא אמרה תוך כדי לעיסה."לא אמרת לי איך קוראים לך." הוא צחק."טוב.קוראים לי נטשה.איך קוראים לך?".היא שאלה.הוא "הא…"הוא נאנח."אין לי שם".אמר לנטשה הנדהמת."מאז שנולדתי כל אחד קורא לי בשם אחר.כל פעם שם אחר.אבא שלי לפעמים קורא לי פרעוש.לפעמים קרצייה לפעמים פרא-אדם ואמא שלי שמות חיבה כמו חומד,חמוד,מותק ועוד כל מיני כאלה.כל השאר קוראים לי ילד או נער."הוא אמר לנטשה הנדהמת עוד יותר."ההורים שלך לא נתנו לך שם קבוע?"היא אמרה."כן אבל מגיל 3 חודשים הם התחילו לקרוא לי בשמות אחרים ועכשיו אני כבר לא זוכר.""וואו" קראה נטשה והסתכלה עליו.הוא לא השתנה אותו נער רגיל שעכישו גילתה שאין לא שם.הוא נראה קצת נסער מזה שגילה משהו כל כך פרטי אבל,חשבה נטשה, הוא יתגבר."טוב…"המשיכה "אז אני אקרא לך יולי.או יול." החליטה.יולי,בשמו החדש, גיחך."מה?" שאלה נטשה כשלחמנייה בפיה ואצבעותיה תקועות בתוך שערה והיא נראית די מגוחך."טוב."יולי התחיל לארוז את חפציו."מה כבר הולכים?" שאלה נטשה בפה מלא."כן" הוא גיחך."טוב."היא קמה וארזה את תיקה."ספר לי על עצמך.אני יודעת שקוראים לך יולי.בן כמה אתה?"
"14. בת כמה את?"
"12 וחצי.אוקי מה עוד הייתי רוצה לדעת?אמ…איפה אתה גר?"
"את יודעת איפה אני גר" הוא אמר לה " איפה את גרה? אה ולמה את רוצה לברוח.את יודעת למה אני רוצה לברוח.אבל בפירוט בבקשה."
"אוקי: אני גרה בשכונות העניים ורציתי לברוח בגלל שאבא שלי נפטר ומאז שאבא שלי מת אמא שלי לא מתפקדת ואין מה לכול וילדה בת 12 וחצי צריכה לפרנס את המשחה.וגם דודה של אבא שלי כל הזמן מחכה בשוק לרגע שאני נכנסת ואז שאני גונבת אפילו פירור היא אומרת את זה לבעל הדוכן ואני מסתבכת בצרות.והבעיה היא שכולם מאמינים לה.אני ואבא שלי תמיד רצינו לברוח" היא אמרה בחולמניות." להיות הרפתקנים." היא הפסיקה וראתה שהוא מקשיב לה בכל ליבו."טוב." בוא נמשיך ללכת. הם הלכו קצת ביער לכיוון מזרח עד שנשמע קול מכיוון השיחים הקרובים."מה זה?" שאלה נטשה בפחד.לפתע עמדו מולה ומול יולי שני גברים אחד גוץ אחד גדול ומאיים. שנייהם היו חמושים בהרבה מאוד סכינים, חרבות ופגיונות.פתאום, קפצו מולם עוד ארבעה גדולים וחזקים. נטשה הסתכלה לעבר יולי."אנחנו לכודים." לחשה.