התמונה – פרק 4

המורה נכנסה והתחילה ללמד. התעלמתי ממנה ומהשיעור וחשבתי כל השיעור על התחרות ריצה ׳עוד חודש, רק עוד חודש של אימונים קשים, רק עוד חודש התחרות תתחיל ואוכל לזכות בטיסה ללונדון׳ חשבתי לי. השעתיים הסתיימו ״כל כך מהר?״ שאלתי את מי שישב לידי ״כן, כי המורה השאירה אותנו בכיתה כל ההפסקה, באמת לא שמת לב?״ הוא אמר ״לא״ עניתי ושמתי הכל בתוך התיק, יצאתי במהירות מתוך הכיתה חיפשתי את ליאת. ״איפה את היית? חיכיתי לך אחרי השיעור הראשון!״ שמעתי את ליאת צועקת עליי מרחוק ״המורה לא שיחררה״ עניתי לה, מה זאת אשמתי? ליאת שאלה ״עוד פעם נרדמת בשיעור?״ ״כן..״ השבתי, ליאת אמרה ״אחח.. הלוואי שהייתי כמוך נרדמת בשיעורים, מתעלמת מהמורות ומכל מה שקשור ללימודים, לא חורשת ובכל זאת במצויינות. גאד הקנאה״ ״אני מיוחדת מה לעשות״ גאון בגוף של מישהי שלא אכפת, זאת אני. חייכתי, תמיד כיף כשמחמיאים לך. ראיתי את רון מרחוק, הוא התקרב אליי וקרא לי לבוא, לא במילים אלא בתנועה הכי פשוטה הזזת הראש לכיוון שלו וחיוך קטן שאומר ׳בואי אליי׳. ליאת הייתה באמצע איזה הסבר על למה המורה לתנ״ך צריכה ללבוש חצאית יותר ארוכה. ״ליאת ייאווו לגמרי שכחתי, אני השארתי את הספר שלי בלוקר אני חייבת לזוז ביי״ המצאתי לה תירוץ בשביל ללכת אל רון, ״ביי״ ליאת אמרה לי בזריזות כשראתה אותי הולכת.

״כן? מה רצית?״ שאלתי אותו ״בואי נלך לפינה שקטה יותר, סודית יותר״ רון ענה, ׳סודית יותר?׳ התרגשתי ופחדתי בו זמנית ׳מה בדיוק הוא רוצה? מה הוא יכול לעשות?׳ מחשבות אלו ואחרות רדפו אותי בשניות ההן, אך רון תפס לי את היד ולקח אותי למקום שקט שרק מעטים יודעים עליו, במקרה שלנו לא היה אף אדם בסביבה. התיישבו על המדרגות, קצת חששתי, כי אני לא מכירה בכלל את רון אבל הייתי מאושרת עד הגג כשבחר בי. ״יש לי משהו להראות לך״ הוא אמר, רון הוציא את הטלפון שלו מהכיס ונכנס לתמונות בחר תמונה והביא לי לראות אותה. ׳לא! זה לא יכול להיות!׳ הייתי המומה, כל עולמי התרסק עליי, רציתי למות, רציתי לרצוח אותו. ״כוסית לא?״ הוא אמר כשהראה לי את התמונה, תמונה שלי במלתחות ערומה.״איך?! איך אתה מעז?! למה צילמת אותי? איך נכנסת?!״ הוא שם את ידו על פה שלי בשביל שאפסיק לצעוק, ״תרגעי בובה, עוד לא הראית אותה לאף אחד. אני צילמתי אותך כי בואי נגיד יש לי סיבות אישיות, וזה היה קל לצלם אותך אני רק נכנסתי לתוך המלתחות שום דבר לא עצר אותי״ רון ענה לי. רעדתי, רציתי לבכות ׳הוא לא יראה אותי ככה׳ אמרתי לעצמי. ״תמחק את התמונה! ועכשיו!״ אמרתי ״אני רוצה קודם משהו״ אמר עם חיוך ערמומי על השפתיים ״כל דבר, אני אעשה כל דבר רק תמחוק את התמונה!״צאמרתי בתקווה שיקשיב לי ויעשה כדברי ״אבל אני לא אגיד לך עכשיו, אני אשתמש ב׳כל דבר׳ אחר כך, נתראה סקסית שלי״ אמר כשחייך וקרץ לי.

׳הוא הלך. הוא לא פה יותר.׳ חשבתי לי, התחלתי לבכות, בכיתי כל כך הרבה, צעקתי, צרחתי, קיללתי אותו על זה שנברא שקיים. מהרגע של ילדה מאושרת ושמחה לילדה שרוצה רק למות, לזה אני הפכתי, לזה הוא הפך אותי. הברזתי מכל השיעורים שלי נשארתי באותו מקום חיכיתי שעות כל מה שעשיתי היה לבכות, לקלל, לצעוק ולחכות לסוף היום. השעות עברו לאט. נרדמתי מכל האנרגיה שהוצאתי כשבכיתי וכשצעקתי. קמתי בדיוק בסוף היום בזכות הצלצול המעצבן. לקחתי את התיק שלי וברחתי יצאתי ראשונה והלכתי ברגל הביתה, לא גרתי כזה רחוק למזלי. בהתחלה אני רצתי אבל באמצע הדרך אני הלכתי, אולי כי לא היה לי מספיק אנרגיה אבל אני הלכתי. הגעתי הביתה לאחר 20 דקות. נכנסתי לכניסת הבית, הוצאתי את המפתחות שלי ופתחתי את דלת הכניסה. עליתי בריצה אל החדר שלי. פתחתי את הדלת, נכנסתי לתוך החדר וטרקתי את הדלת, קפצתי למיטה שלי והתחלתי לבכות. בכיתי עד שנרדמתי.