התקווה האחרונה לחיי- פרק 3

~לילו~ 31/05/2014 552 צפיות 2 תגובות

"נוגה! את ערה?!" צעקה לי אימא.
"כן!" עניתי לה.
מזה חצי שנה, קמתי מוקדם בבוקר ולא מיהרתי. בדרך כלל בבוקר, אני מתקשה מאוד לצאת מהמיטה ורק לאחר רבע שעה של שכנועים עצמיים פלוס רבע שעה של ניסיונות לצאת מהפוך, אני מתחילה להתארגן. אבל הפעם? הפעם זה היה שונה. הפעם קמתי מוקדם, לא כי רציתי, פשוט התעוררתי מאוד מוקדם ולא הצלחתי לחזור לישון. אני חושבת שבגלל אלעד. כל הבוקר רק חשבתי עליו, ומה אני אגיד לו, ואיך ומתי.
חטפתי את ארוחת הצהריים מהשולחן שבמטבח והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס. קו 64 הוא הקו שמגיע בדרך כלל לבית הספר שלי, אך היום, משום שקמתי מוקדם, עליתי על קו 9. נכנסתי בשער של בית הספר. שער גדול ואדום, והתחלתי ללכת לכיוון הכיתה. בכניסה למסדרון עמד אלעד.
"חיכיתי לך" הוא אמר וחייך, חייכתי אליו בחזרה.
"אז מתי אני אפגש איתך? הבטחת שתדברי איתי היום" אמר.
"מתי שאתה רוצה" אמרתי.
"היום בשש. תבואי לפארק. אני רוצה שתעשי לי סיור בעיר"
"סגור" עניתי והמשכתי לפסוע לכיוון הכיתה.
שיעור ראשון עבר. וגם שני, ושלישי, ורביעי… כך עד סוף היום שעבר ממש מהר. סוף כל סוף מצאתי מישהו לדבר איתו בשיעורים, מישהו לרכל איתו על המורה המעצבנת למתמטיקה, מישהו לשבת לידו בשיעורים, מישהו שיהיה איתי בהפסקה. מצאתי לעצמי חבר. או לפחות כך חשבתי.
השעה הייתה 17:53, נדרשו לי בדיוק חמש דקות להגיע לפארק, אך העדפתי להקדים מעט.
הגעתי לפארק בשעה 17:58, עוד שתי דקות הוא יהיה פה. התיישבתי על הספסל וחיכיתי. הפארק הוא פארק גדול. מחצית ממנו מכוסה בדשא מלאכותי וחציו השני מכוסה בבטון. מגלשות ונדנדות מפוזרים בכל מקום ומתקני ספורט ישובים להם מתחת לעצים המסתירים את השמש.
חיכיתי לו חמש דקות, ועוד חמש דקות, ועוד. השעה כבר הייתה 18:32 וידעתי שהוא לא עומד להגיע. תחושות של אכזבה ובגידה עלו בי. רציתי לברוח משם. המון ילדים קטנים הצביעו עלי וצחקו. כנראה גם הם הבינו שהבריזו לי. התחלתי ללכת לכיוון הבית כאשר קול קרא מאחורי-
"נוגה! חכי שנייה!" הסתובבתי במהירות. האם זה אלעד? ושוב, תחושות של אכזבה עלו בי. זו הייתה שיר, הפרחה של הכיתה, ביחד עם כל החבורה שלה.
"מה קרה נוגוש? הבריזו לך?" אמרה בלגלוג.
"אני מתפלא בכלל שמישהו הסכים לצאת איתך" אמר רועי הספק חבר ספק ידיד של שיר.
"בטח מרחמים" צחקה ליאור, עוד פרחה מהכיתה.
התעלמתי מהם והתחלתי לרוץ אל ביתי. לא רציתי הביתה, רק רציתי להמשיך ללכת. ללכת ולא למות. להמשיך ללכת, בחיי ולא לנטוש אותם עד שאצליח להמציא סיבה לקיומם. אבל לא. הלכתי בכל זאת הביתה. הלכתי בראש מושפל ופנים נפוחות מבכי. חבל שהלכתי. חבל שלא עמדתי מולם וצעקתי את כל מה שחשבתי עליהם.
חבל.


תגובות (2)

יא זה מסקרן תמשיכי זה מושלם…!

31/05/2014 13:55

המשך

01/06/2014 16:40
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך