התקווה האחרונה לחיי- פרק 5
"את שמנה! את לא רואה איך את משמינה?! תסתכלי איזה דבה את!"
"דיי תפסיקי אמא!" אני צועקת בבכי.
"נוגה הדובה! היא כזאת שמנה! מי ירצה אותה? אף אחד מהשכונה!" הילדים בכיתה צועקים.
"אני הולכת להקיא!" אני צועקת בבכי ותוך שנייה כל הרצפה מכוסה בקיא שלי.
"איכס! איזה ילדה מושפלת!" צועקת שיר.
"אל תקראי לה ילדה! היא סתם בהמה!" צועק לה בחזרה רועי.
ואני רק מקיאה ומקיאה. בלי הפסקה.
"דיי! תעזבו אותי! תעזבו אותי." אני אומרת בשקט וגופי הולך ונעלם. פני החבולות וידי השרוטות הולכות לנעלמות גם כן. אני נהיית שקופה.
"ביי ביי נוגה!" אומרים כולם ביחד ומנופפים לי לשלום.
"ביי ביי".
אה! זה היה רק חלום. אני מתיישבת במיטה שלי ומתחילה לבכות. זה חוזר אלי. הכל חוזר אלי. היום ההוא.
אני יושבת ובוכה במיטה ונזכרת למה בכלל רציתי להתאבד מההתחלה.
אני הולכת למגירה ומוציאה ממנה את הכדורים שאיתם תכננתי להתאבד. מוציאה אחד, מקרבת אותו לפי, ובו
*הודעת טקסט*
ידי הרועדות פונות אל הטלפון.
– הודעה מאת אלעד
"היי נוגה, היה לי ממש כיף אתמול. אני מקווה שאת לא עסוקה היום כי אני רוצה שניפגש גם היום. את רוצה? :)"
נעצרתי. לא יכולתי לזוז. עמדו בפניי שתי בחירות. הטלפון- אלעד, או היד השנייה- כדורים- התאבדות. בחרתי בהתאבדות. אבל אז חשבתי על אלעד. על מה שסיפר לי אתמול. לא יכולתי לגרום לו לעצב כזה. גם אני וגם אחותו, זה יותר מידי. השבתי לו הודעה בחזרה-
"אני פנויה כל היום. על מה חשבת? :)" כעבור דקה הוא השיב לי-
"פיקניק הולך?"
"הולך." השבתי וחייכתי חיוך ענק.
"בואי לפארק בעשר. אני כבר תכננתי הכל."
נעמדתי מול הארון ובהיתי בו. תהיתי מה אלבש. לא חגיגי מדי, אך גם לא פשוט מדי. בסוף בחרתי גופייה כחולה עם הקרדיגן האפור החדש שלי וג'ינס כהים וקצרים. הייתי מרוצה מאיך שנראיתי. השפרצתי על עצמי שני שפריצים של בושם בריח וניל ויצאתי מהבית.
"לאן זה?" שאל אבא.
"סתם… אני הולכת לפארק עם חברים"
"ממתי יש לך חברים?" אמר וצחק. אמא נעצה בו מבט כועס ויצאתי מהדלת במהירות וטרקתי אותה.
היה משפיל לדעת שהוריי מודעים לכך שאין לי באמת חברים. חוץ מאלעד כמובן. אבל יותר משפיל היה, שהם לא עושים עם העובדה הזאת כלום. יושבים, שותקים ומצפים לנס.
התחלתי ללכת לכיוון הפארק כשמזווית עייני יכולתי לראות את שיר, רועי, ליאור, תומר, נועה ועוד המון פרחים מהכיתה מתקרבים אלי. לא רציתי שיראו אותי, לכן פניתי בפנייה לרחוב הדקל. מעולם לא הייתי ברחוב הזה. המשכתי ללכת וכששמעתי את קולותיהם מתקרבים התחלתי לרוץ. לא הספקתי להתחמק מהם בזמן. יד קרה נחה על כתפי וסובבה את גופי אליה.
"אז מה קורה נוגוש?" אמרה שיר בלעג וצחקה.
הכל טוב שיר, הכל טוב.
תגובות (5)
אעעאאעאעאע אפשר לתת לך דמות שתציל אותה?
אז אני בכל זאת נותנת דמות כי אין לי זמן!
שם: סן מולן
תיאור: שער אדום מאוד צבע גוף חיוור לבן עיניים אפרות בועקות ופה קטן וורדרד.
אופי: שקטה, סבלה קשות ולא יכולה לאפשר שזה יקרה לאחרים. היא גם רזה מאוד מאוד מאוד אבל היא לא אנורקסית.
היא נאמנה ומצחיקה וגם רקדנית מוכשרת ביותר.
רקע: ניסתה להתאבד פעמיים ויש לה קעקועים באזור שבו חותכים וורידים:
לא להתאבד!
בבקשה תוןסיפי אותה כדי שהיא תציל את נוגה!!! שהיא תעיף אגרוף למישהו (היא גם לומדת בחוג קראטה)
תודה, אני אשתמש בזה :)
קראטה זה עלוב
המשך!!!!!!