התקווה האחרונה לחיי- פרק 7
"ואו סן! זה היה מדהים! איפה למדת לבעוט ככה?!" צחקתי.
"אני בקרטה. כבר שמונה שנים" אמרה וחייכה.
"טוב בכל אופן, אני חייבת לך בגדול" אמרתי וחייכתי אליה בחזרה.
"שטויות, את היית עושה אותו דבר" אמרה. אבל לא, לא הייתי עושה אותו דבר. הייתי בורחת משם. כי כזאת אני, פחדנית.
"מה עשית שם בכלל?" שאלה סן.
"אממ, אני אמורה להיפגש עכשיו בפארק עם אלעד" אמרתי וקרצתי לה.
"הולך ביניכם משהו?" היא שאלה.
"לא… זאת אומרת, לא יודעת. אולי" אמרתי.
"אתם חמודים יחד" אמרה בחיוך.
"תודה. מה את עשית שם? ברחוב האורן…" שאלתי.
"הייתי בדרך לפינה שלי"
"איזו פינה?"
"מאחורי הפארק, יש שיחים, אבל אף אחד מעולם לא בדק מה יש מאחוריהם. יש שם פינה כזאת, עם ספסלים, 'הפינה של סן', ככה אני קוראת לה, וכל פעם שנמאס לי אני הולכת לשם"
"נמאס לך ממה?" שאלתי.
"את יודעת, מהחיים האלה. מהעולם הזה. נמאס" היא אמרה והסתכלה לי בעיניים.
"אם תרצי תבואי לבקר שם. רק אל תספרי לאף אחד, אני לא רוצה שאנשים יגלו את המקום הזה…" הוסיפה.
"נשבעת. אולי אבוא לשם בקרוב" אמרתי וחייכתי.
"להתראות נוגה" אמרה ורצה אל השיחים.
מרחוק יכולתי לראות את אלעד, שוכב על מפה צהובה ולידו שתי קופסאות אוכל ובקבוק קרטון של מיץ תפוחים. הוא שוכב ומביט אל העננים, כאילו מצפה מהם לתשובה. הוא קלט שהגעתי וקם וחיבק אותי. הייתי המומה. הוא כל כך חמוד.
"ואו אלעד!" קראתי בקול. הוא חייך אלי ואמר-
"אוהבת?"
"ברור שאני אוהבת! זה מושלם! אתה מושלם!" אמרתי וחיוכו גדל.
"שבי" הוא אמר וסימן לי לשבת על כרית ורודה גדולה.
"אתה לא מבין מה עברתי עכשיו" התחלתי לומר.
"אתה מכיר את סן, נכון?"
"כן, השקטה הזאת עם הקעקועים. קצת מפחידה…" אמר.
"היא לא מפחידה" אמרתי קצת בכעס.
"טוב, בקיצור, היא הגנה עלי עכשיו. שיר, תומר, רועי וכל אלה הציקו לי, אז היא בעטה בתומר. היית צריך להיות שם! זה היה כל כך מצחיק!" אמרתי וצחקתי.
"ואו! איזה מדהימה. אפילו אני לא היית מעז לבעוט בו" אמר וצחק גם.
"אתה צריך לפגוש אותה מתישהו. היא באמת מדהימה" אמרתי וחייכתי.
"טוב" אמר ופתח את הקופסאות. בתוכן היו שניצלים ופסטה עם רוטב. הוא הגיש לי צלחת ומילא בה מהאוכל. לא יכולתי להתאפק והחטפתי לו נשיקה קטנה בלחי. הוא הסמיק.
"תודה" אמרתי.
"אתה מדהים אותי כל פעם מחדש" הוספתי והוא חייך.
"אז את כבר לא חושבת על התאבדות נכון?"
שתיקה מביכה התפרצה לה.
"נוגה? את לא חושבת על זה נכון?!"
כעבור כמה שניות עניתי לו-
"לא יודעת. אתה מוכן לעזוב אותי כבר? בגלל זה אתה כל כך נחמד אלי?! כדי שאני לא אתאבד כמו אחותך?!" צעקתי ולאחר מכן התחרטתי על מה שאמרתי.
עוד שתיקה מביכה.
"לא נוגה. לא רק. תבטיחי לי, שאת מפסיקה לחשוב על זה. תבטיחי!" צעק.
"לא מבטיחה כלום!" צעקתי בחזרה והרחקתי את הצלחת.
"אני לא מבין אותך נוגה. באמת שלא. יש לך הרי אותי. יש לך את סן. יש לך בית, משפחה, חברים! מה את עוד צריכה?!"
"אני צריכה לדעת, שהם לעולם לא ייעלמו לי".
תגובות (1)
תמשיכככככככככככייייייייייייייייייייייייי