ה-24 בנובמבר 2000.

היי, קוראים לי מייקל, אני בן 17 ואני גר במודיעין, האמת שממחר כבר לא כי מחר אני עובר לגור בת״א, בבית יתומים, אני שונא שאני צריך לחלוק את הבגדים ואת הדברים שלי עם ילדים.
אימי ואבי נסעו לשיט ליוון ב-24 בנובמבר בשנת 2000 ומאז לא חזרו, המשטרה חקרה את העניין ואמרה שהאונייה טבעה, אבל אני יודע שזה לא נכון כי שמעתי את דני בן צבי מפקד המשטרה מדבר בפלאפון ואומר ״איך אין לנו שום מושג מה קרה לאונייה המחורבנת הזאת?!״, כדי להוציא את המשטרה יפה וטובה הוא אמר את השקר הזה במקום להגיד את האמת.
אז כן נהפכתי ליתום מגיל שנתיים ועד עכשיו גרתי אצל דודה שלי אחותה של אימי מיכל הלנסקי.
מחר אני עובר לת״א וממש לא בא לי, עד עכשיו התפנקתי בבוקר עם שוקו חם ועוגיות, רכוש רק שלי, קונים לי רק מה שבא לי.
הלכתי לישון בערך ב-22:00, כי מיכל אמרה לי שאסור לאחר להסעה כי יש רק אחת.
–יום למחרות–
קמתי בשש בבוקר כמו תמיד, עשיתי מקלחת בוקר והתרעננתי, אירגנתי לי תיק עם בגדים לחודשיים, התלבשתי, סידרתי שיער, שמתי בושם, נתתי נשיקה למיכל על הלחי והיא חיבקה אותי חזק, לחשתי לה באוזן ״תודה רבה על כל ה-15 שנים המדהימות האלה, אני יבוא לבקר אני מבטיח!״
יצאתי מחוץ לבית הארבע קומות של מיכל, וישבתי על הספסל פחות מדקה וההסעה באה, עליתי למיניבוס והתיישבתי בשורה האחרונה.
כעבור רבע שעה הגענו לת״א העיר הגדולה, הבית יתומים היה ענקי היה לו לפחות 5 קומות של חדרים, טהחלק של הבית הספר הוא שלוש קומות, התלהבתי מהבית יתומים, דיימנתי אותו כבית נטוש עם קורי עכביש שנכנסים וחדר אחר ענקי עם עשרה ילדים בפנים ומנהלת הבית יתומים היא זקנה בת 100 עם ריח של סיגריות מהפה, אבל זה לא היה נראה ככה, לפחות מבחוץ.
נכנסתי לבפנים וישר היה אור, הסתכלתי על התיקרה וראיתי ציורים יפים ומנורה של יהלומים נוצצים מהתיקרה.
המקום היה מלא ילדים עם מזוודות שבאו לבית יתומים.
פתאום קיבלתי טלפון, הסתכלתי מי זה וזה היה מחסום, עניתי והיה קול מעוות בקו השני שאמר ״תבוא לחדר 2000 ותזהר להביא איתך מישהו אני חמושה״.
החלטתי שאני…..