ואת זה אתה אמרת – פרק 5

אור הלך בצעדים מהירים אל עבר השער. הוא הביט סביבו. השומר לא נראה באזור.
הוא החל מטפס על השער במרץ, כשהוא ממשיך להביט סביבו למקרה שמישהו יראה אותו, אך איש אינו הבחין בו. הוא הגיע למעלה וקפץ מטה. לאחר כשנה של אימונים ופציעות רבות הוא לא נפגע מהקפיצה. הוא ידע, שאחרי כל מה שעבר בשביל זה הוא יוכל לקפוץ מבניין של חמש קומות מבלי להיפגע.
הוא רץ מבית הספר, וכשהיה בטוח שנעלם מטווח ראייה, החל מתקדם אל תחנת האוטובוס.
הוא עלה על האוטובוס הראשון שהגיע, כשפניו מועדות לבית שאיש אינו ביקר בו כבר זמן רב.
שם הוא אמור לפגוש את מי ששלח לו את הפתקים עם האיומים האחרונים, וגם את הפתק עם המשימה החדשה. הוא לא הבין מדוע הוא צריך לעשות זאת. אבל הוא רצה להישאר בחיים. הוא רצה שמשפחתו תישאר בחיים.
אז הוא עושה את זה.
או לפחות מנסה.

לקים לא נשאר אוויר בריאות. הפעם היא לא יכלה לשמור את זה בפנים. היא צרחה.
מישהו נכנס בבהילות אל החדר, ונראה היה שנעצר בהפתעה. היא שמעה צרחה קרובה. ממש קרובה.
קים הסתובבה וראתה את חברתה ג'ני. שתיהן היו אדומות ומבוהלות.
קים התנשמה והתנשפה ללא הפסקה.
"הוא… הוא…" ג'ני לא הצליחה להוציא את המשפט מפיה. קים הנהנה לאט.
"א-אני הולכת… ל-לקרוא למישהו…" ג'ני אמרה כשהמילים שיצאו מפיה נשמעו קטועות ומעט מבולבלות. קים הנהנה שנית וג'ני יצאה במהירות מחדר המנהל, טורקת אחריה את הדלת בחוזקה.
קים נשארה בחדר, כשהיא בוהה במנהל אשר שכב על הרצפה ללא רוח חיים.

כמחצית השעה עברה ואל החדר נכנסו חובשים ואנשי מגן-דוד-אדום. גם חצי מהמורות והמורים מחדר המורים נכנסו לחדר, בוהים באימה במנהל שלהם, אשר שכב על הרצפה. חצי מבית הספר התקהל מחוץ לדלת, מנסה לראות את אשר קרה. קים הוצאה מהחדר.
לאחר שקים יצאה מישהו גרר אותה אל אחת הכיתות. היא זיהתה את המורה שלה להיסטוריה, שבמקרה היה מומחה בלהרגיע אנשים מבוהלים.
"קים, את בסדר? תנשי, קים. תנשמי." הוא ניסה להרגיע אותה, אך קולו המבוהל לא ממש עזר לו בכך, מה גם שקים סירבה להירגע.
"אתה שואל אם אני בסדר?!" היא לא התאפקה וצרחה עליו. "אתה באמת שואל את זה?!" קולה ירד במעט עם כל שנייה. סוף המשפט נאמר בלחישה וקים צנחה על ברכיה, על הרצפה, בעודה טומנת את פניה בידיה.
הדלת נפתחה בתנופה ומישהו נכנס לכיתה. קים ראתה שזו הייתה ג'ני.
"קים! חיפשתי אותך!" ג'ני קראה והתקרבה אל קים, כשהיא צונחת לצדה ומחבקת אותה חיבוק מרגיע של חברה.
"אני לא יכולה," קים אמרה. "זה יותר מידי…" הוסיפה ולא פירטה. ג'ני המבולבלת הביטה בה, אך החליטה להתעלם.
מה לעזאזל הולך כאן, בבית הספר הזה? קים חשבה בחוסר אונים. ואז היא שמה לב שזה קרה מאז שאור הגיע.

אור נכנס לבית הקטן והנטוש, אליו האיש האלמוני והמסתורי אשר שלח לו את הפתקים אמר לו לבוא.
הבית היה קטן ואפלולי. קורי עכביש נראו מכל פינה, וכמה פסי אור קלושים חדרו דרך החלונות השבורים.
חצי מהרצפה הייתה שבורה. קרשים הזדקרו ממנה ואיימו להפיל את כל אשר הולך שם, וגם התקרה לא הייתה במצב טוב יותר. היא איימה ליפול. כאשר אור הלך בצעדים זהירים בתוך הבית, מגשש את דרכו באפלולית אל גרם המדרגות, נשמעו חריקות מתחת לנעליו. והוא ידע שאלו הן לא חריקות נעליים.
"בוא…" נשמע לחישה. היא הדהדה בין קירות הבית הנטוש מספר פעמים, וצמרמורת עברה בגבו של אור. הוא מצא לבסוף את גרם המדרגות, והחל מטפס לקומה השנייה, ממשיך באותה הזהירות.
המדרגות, ממש כמו הרצפה, חרקו מתחתיו. המעקה היה מלוכלך ומכוסה חלודה, שהסתירה את המתכת הבוהקת שמתחת.
"אל תפחד…" לחישה נוספת נשמעה. גם היא הדהדה בין קירות הבית מספר פעמים, עד שהתמוגגה.
אור הגיע למעלה. הקומה השנייה הייתה בערך באותו המצב כמו בקומה הראשונה.
הוא נעצר ומולו, צמוד לקיר, הוא ראה שולחן קטן. על-יד השולחן ניצב כיסא, בו ישב איש מבוגר למראה, בערך בשנות הארבעים לחייו, אשר חייך בעודו שותה את כוס הקפה אשר העלתה אדים.
אור התקרב בצעדים מהוססים מעט. הוא נעצר במרחק של כמה מטרים מהאיש.
"אתה אור, אני משער. הלא כן?" האיש אמר. קולו היה צרוד מעט, ולמרות שהתכוון ככל הנראה להישמע רגוע, אור שמע בו רסיסים מאיימים.
כנראה מתוך הרגל, חשב בחלחלה.
אור הנהן.
"בוא, אין לך ממה להסס," אמר האיש בקול מזמין, אך אור סירב להתקרב. הוא הניד בראשו בנימוס.
"אתה בוודאי תוהה מדוע אני שולח לך את הפתקים ההם," האיש אמר בקול פותח. הוא לגם מכוס הקפה שלו, וככל הנראה חיכה לתגובה. אור הנהן.
"ואתה בוודאי תוהה מי אני בכלל." הוסיף האיש. אור הנהן שוב.
"ועכשיו אתה תקבל את כל התשובות. על מה ששאלת, וגם על מה שלא חשבת עליו בכלל." האיש אמר. אור התקרב עוד מספר צעדים.
"נתחיל בכך ששמי הוא ראובן ברוסרמן." אמר האיש. אור הביט בו במעט ציפייה.
"ואני בעצם מת." האיש הוסיף האגביות. אור נעץ בו מבט נדהם.
"ממש מת-מת?" ניסה להבהיר. האיש הנהן.
"נהרגתי משריפה לפני כשחמש שנים. אני מת. אני לא בין החיים."