~וויצ'טאון- פרק 3~
אני מרגישה מחנק והריאות שלי זקוקות לאוויר. לפני שאני קורסת סילביה רצה אליי ותומכת בי עם גופה. היא מובילה אותי בחזרה למיטה ואני נענת לה. המוח שלי מעורפל ואני מרגישה מבולבלת. אני לא רוצה לשחק בחידות, אני לא רוצה להיות כאן ולגלות מי אני. אני רוצה שהכל יחזור כמו שהיה אז, חשוך ובלי זכרונות. לא קיימת.
בעזרת סילביה אני מגיעה למיטה ,נופלת עליה ונרדמת.
אני קמה בגלל רעש של דלת נתרקת. אני פוקחת את העיניים רואה אור קלוש. חצי מהמנורות מכובות, האלו שדולקות רחוקות מהמיטה שעליה אני נמצאת. אני שומעת צעדים שמתקרבים אליי.
אין לי כוח להתמודד עם מה שהולך לקרות, לא משנה מי מתקרב, האישה, סילביה או מישהו אחר, אני לא רוצה לדבר איתם.
"טוב שאת ערה, אני צריכה לדבר איתך", זה הקול של האישה והוא מעלה בי בחילה.
אני מפנה את ראשי, מראה לה שאני לא רוצה לדבר איתה. היא בחורת להתעלם מהסימן ומקרבת את הכיסא למיטה ברעש מחריד שעושה לי צמרמורת בכל הגוף. זה מכאיב לי כי השרירים שלי תפוסים ונוקשים.
היא בוחרת להציג את עצמה, "קוראים לי נורה הולמן. אני ראשת העיירה. אני בטוחה שאת זוכרת אותי."
"חייך בסכנה כאן, כמו שחיינו בסכנה בגללך." היא ממשיכה, "את מבינה מה חומרת המעשה שעשית?" היא שואלת בקול כעוס.
אני לא אוהבת את זה שהיא חושבת שאני מכירה אותה. אני לא אוכל להגיד כלום שיגרום להם להבין שאני פשוט לא זוכרת כלום. "גברתי, אני מצטערת אבל אני לא מבינה אותך." ואחר כל אני מוסיפה בתקווה, "את מכירה אותי?"
היא לא עונה לי על השאלה, וממשיכה, "המקום שלנו הוא מקום מאוד מוגן. השמועות הן כמו אש בשדה קוצים כאן, אנשים מקשיבים ואנשים רואים. אני לא אצליח להרגיע את הפאניקה שתתעורר בגללך. כולם יודעים שאנשים מבחוץ ובמיוחד כאלו שעזבו את העיירה הם אנשים רעים ויביאו את המוות עלינו".
"אני מבינה.." אני אומרת למרות שאני ממש לא והיא יודעת את זה, "אבל מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יודעת איך הגעתי לכאן! אני לא רוצה לעורר שם המולה"
"האנשים יחליטו. אני אערוך דיון" היא עונה "אבל אני לא יכולה להבטיח שזה לא יעלה לך בחייך" היא נשמעת מרוצה מלחשוב על האפשרות של להוציא אותי להורג. אחרי זה היא יוצאת מהחדר ומשאירה אותי לבד עם הפחדים והמחשבות שלא מרפות.
אחרי זמן שנדמה כמו נצח סילביה מגיעה לחדר בליווי של נערה יותר צעירה ממנה. הנערה כבת 13, עם שתי צמות בלונדיניות ומטפחת על הראש. היא נושאת איתה כד של מים וסילביה מחזיקה מגבת לבנה. בלי התנגדות אני נותנת לה לשתוף את הזיעה מפני, ובסוף היא מניחה את המטפחת הספוגה המים על מצחי כדי להרגיע אותי.
אחרי חצי שעה הן עוזבות ואני סופרת בליבי עד מאתיים. אני מחכה לשקט כדי שאוכל לצאת מהחדר הזה מבלי שאף אחד יפריע לי.
תגובות (2)
וואו תמשיכי זה ממש יפה .
ואשמח אם תקראי את הסיפור שלי :)
תודה רבה :)
ואני אקרא..